להישכח
והכי מפחיד זה להישכח להישאר על סדינים נקיים מול תקרה לבנה כשכיסאות עומדים דוממים ואיש לא יודע לקרוא את...
אני לא אוהב רחמים, לא מאמין בהם, לא מוכן לקבל אותם. אנשים שמחפשים רחמים לעולם לא יגיעו לשום דבר בכוחות עצמם, לעולם יהיו תלותיים, חלשים, הם תמיד יהיו מאוהבים בתפקיד הקורבן וזה התפקיד הכי גרוע בהצגה.
אני כן חושב צריך להיות רחום כלפי הזולת והסביבה, אך לא במובן לרחם עליהם אלא במובן שאסור להיות אכזר, צריך להתנהג יפה, להיות בני אדם, לדעת להכיר בחולשות ובמגבלות ולא לנצל אותם.
למה אני כותב על רחמים
אני לא כותב מנקודת מבט של בקשה או תחינה לקבל אותם, וגם לא מרצון מוסתר שמישהו יספק לי אותם מבלי שארצה. אני כותב עליהם כי זה חלק מהעניין, זה עוד מרכיב אחד בין הרבה מרכיבים איתם אנחנו חיים. לא צריך לבקש רחמים, כמו שלא צריך לבקש כבוד, כמו שלא צריך לבקש התחשבות. כן צריך להעניק את כל זה, בצורה יפה, שקולה, עדינה, ברצון ושמחה.
והכי מפחיד זה להישכח להישאר על סדינים נקיים מול תקרה לבנה כשכיסאות עומדים דוממים ואיש לא יודע לקרוא את...
בתוך חלום מלא אנשים, הכל חסר רחמים הקצה נראה רחוק מדי אבל הסוף נראה אמיתי אני לא יכול לשאת...
הולך על נקודות שחורות, לכל אחד יש דרך משלו המחשבות גידלו שיער שיבה ואני זקנתי לחינם אולי את תוכלי...
היא מכה אותי אומרת שאני חלש לעיתים היא חושבת שרק היא מסוגלת לכך לא מסוגלת לראות, לא מסוגלת לשמוע...
מתוק, מתוק, מתוק עכשיו נכבה את האור ניתן לעצמנו מנוחה, כל מה שעברנו נגמר על מגש פירות מונחות עכשיו...
א. רודף אחרייך, לא כמו גנב, אלא כמו כלב שמחפש טרף עוצם את עיניי, לפעמים את מופיעה שם...
גנבתי מאהובתי את האהבה ורציתי להיתפס אבל היה חשוך החשכה מוציאה ממני את המיטב כשיעלה האור היא תגלה...