רכב
פעם הייתי נכנס לרכב בשעות הערב, ונוסע בלי מטרה. עובר בין רחובות שאני לא מכיר, מסתכל על בתים ואנשים שמעולם לא פגשתי, היה נדמה לי שככה צריכים להרגיש החיים.
היום אני מחשב מסלולים ונוסע מעט, אך בדמיוני הנסיעה לא נגמרת אף פעם. פעם עוד אקח את הרכב לסיבוב אחרון, אחצה איתו את הכביש הארוך ביותר, אעצור בתחנות דלק מזדמנות ואכנס לעיירות בודדות. כן גם אני מאמין בסיפור ובקלישאה הזאת. בשביל זה אנחנו פה, לא?.
הרכב ואני – הסיפור האמיתי
כבר נכתבו אינספור שירים וסיפורים על הקשר שבין אדם לרכבו. יש הטוענים שזה הבית השני שלו, אחרים סבורים שאי אפשר להפריד ביניהם.
האמת היא שאני לא אוהב לנהוג בכלל, הפקקים הורגים אותי, אני מעדיף שאת נוהגת ואני לידך, רואה איך את מתנהלת בכביש בניסיון רב, אני לא אוהב לנהוג, לא אוהב כלי רכב, לא יודע להבדיל בין מנוע לקרבורטור אך אני אוהב את המחשבה שאני אחד מאלה שהרכב הוא הבית שלהם.
כשתרצי ניסע מכאן
כשתרצי, ניסע מכאן מזוודה אחת, תיק יד ננעל את הדלת וניכנס לרכב רבע שעה, והכל ייעלם, יישכח אני...
שישי לנובמבר
היא עזבה אותו בשישי לנובמבר. התאריך נחרט אצלו בראש כמו צריבה של נר בוער על היד, נר שלא הפסיק...
אחרי 25 שנה
הוא זכר את הפגישה האחרונה שלהם, כמו היתה אתמול בפאב המקומי, ארבעתם עמדו עטופים במעיל הפנימייה, בפינת החצר הגדולה...