מזדקנים
שניים בצל
ועכשיו אנו מזדקנים
גם בגיל שלושים
מרגישים את זה
חולף בתוכנו
זה לא מכין אותנו לשום דבר
פתאום נלחמים פחות
פתאום שלמים עם כל הצער
כן, החיים הם מה שהם
לא הרבה יותר, לא מעט מדי
ועכשיו בגיל שלושים
אנחנו פתאום מבינים
איך ההורים שלנו, נראים
ובלילות, שהעולם בחוץ מתפוצץ לרסיסים
אנחנו מתכנסים בבית
מתחת לשמיכות דקות
לא מבקשים הרבה
גם את הטלוויזיה כיבינו
היא לא תלמד אותנו שום דבר
הפסקנו להאמין לגיבורים של הספרים
בגיל שלושים
פתאום עייפים יותר
אז לא צוחקים לחינם
ולא בוכים כשאין צורך
עכשיו שומעים מוזיקה שקטה
פתאום אלה שזרקנו עליהם אבנים
נראים כמעט כמונו
אולי הם ידעו לפנינו, מה שאנחנו לא הבנו
בגיל שלושים
לא מחשבים יותר
כמה עוד צריך להספיק
כותבים את המילים, בשביל לא לבזבז מחשבות
מציירם את הקווים, בלי חשש לצאת מתוכם
לא בטוחים אם אוהבים
אבל מתרגלים, לזה לאט
אין יותר פרחים ואין יותר בקרים סוערים
עם סיגריות אחרונות במרפסת
שומעים את ארצי, ולא מכבים
שומעים את עצמנו, ולא מאמינים
פעם חשבנו, שהעולם ישתנה לכבודנו
בגיל שלושים, מזדקנים מכל יום
ולא מתבגרים יותר
אנחנו הרי יודעים, אף אחד לא יחכה
אף אחד לא יחכה לנו, ליד קו הסיום במרוץ
אז אנחנו מפסיקים לכתוב את הסופים שלנו
ונותנים לזמן לעשות את שלו
בגיל שלושים, מזדקנים כל יום
לא נלחמים יותר, בזמן שפוגע
יורה בנו, אנחנו מוכנים להיכנע בכל רגע
ובבוקר קמים, נפגשים במטבח
יודעים שבסוף היום, נחזור אל אותה מיטה
כדי להזדקן, עוד יום אחד
כבר אז הזדקנו והיינו רק בני שלושים.
השיר נכתב ביוני 2015
