המפתח
קיר עם נקודות
המונית עצרה בפתח ביתו, עודד הוציא 100 שקל מהכיס ושילם לנהג, לקח את התיק שלו וירד מהמונית.
פתח את דלת הכניסה לחצר, לילה גשום עבר על העיר, ריח הגשם היה באוויר והשביל עליו הלך היה בוצי אבל הוא לא הרגיש דבר, היה בין שמיים לארץ, עשר שעות של טיסה, הוציא את המפתח מהכיס, שנתיים שמר עליו, בכול רכבת לילה ישן עם שהוא סביב צווארו, בטארקים בהימלאיה לקח אותו כאילו היה מפתח קסם שיפתח לו את כול דלתות הבתים, לעיתים חשב שהוא מוכן לו לאבד הכול רק לא את המפתח.
ואולי זה בגלל שהוא ידע שאיש לא אמור לחכות לו מאחורי הדלת , כמו שאף אחד לא היה אמור לחכות לו בשדה התעופה. הוא לא זכר איך השאיר את הבית אבל ידע כמו שהוא עזב אותו ככה הוא אמור לקבל את פניו עכשיו. נכנס לסלון, הניח את התיק על הרצפה, כמעט צעק כדי לברר אם מישהו נמצא, אבל עצר את עצמו, אף אחד לא כאן מעכשיו ועד עולם כנראה, אמר לעצמו.
עזב את הארץ חודשיים אחרי האירוע, הרגיש שאין לו דרך אחרת, שום דבר לא היה לו ומה שהיה לו נלקח ממנו, חיים שלמים לקחו לו, והוא היה צעיר כול כך. בתחילה עוד זכרו אותו, מדי פעם ראה את שמו ותמונתו בעיתון אבל האירועים עשו את שלהם, מדי יום כותרת אחרת מילאה את העמוד הראשון בעיתון, עוד קרב, עוד דם, עוד לוויה, עוד הבטחה של פוליטיקאי, עוד שום דבר.
החליט שנמאס לו אז קנה כרטיס להודו וטס. לחברים ולמשפחה הבטיח שתוך כמה שבועות הוא יחזור, הזמן חלף, שנתיים טייל, הגיע עד דרום אמריקה, חיפש סיבה להישאר שם אבל במקום זה מצא סיבה אחת לחזור. אז חזר עכשיו.
כשהניח את התיק בסלון, כמעט ונפל עימו מרוב עייפות, התיישב על הספה, הדליק לעצמו סיגריה ואיפר על הרצפה, עכשיו מותר לו לעשות מה שהוא רוצה, אין כאן איש, רק הוא, והבוץ מהשביל בחוץ. הדליק טלוויזיה וכיבה מיד. לא ידע בכלל מה הולך עכשיו ואם עדיין יש כל שעה עדכון חדשות כמו אז.
הדליק את המערכת אבל לא היה בה שום דיסק ומוזיקה לא התגנה אז כיבה גם אותה. נשכב ובהה בתקרה, שבועיים יש לו, היו לו שנתיים ועכשיו יש לו שבועיים, מה כבר יכול לעשות בשבועיים?.
לקח את הזמן עד שקם מהספה והחל מרוקן את התיק. בגדים שקנה מכול ארץ בה ביקר, תמונות מגולגלות בנייר עיתון, דיסקים שהחליף עם בעל חנות בעיירה נאפלית קטנה, מתנות לחברים ובני משפחה, את הכל רוקן על הרצפה, ממיין מה לכביסה ומה לארון, מה אליו ומה להשאיר לאחרים.
אלבום תמונות אחד כבר היה לו, התמונות של נופים, ומספר תמונות של בחורה אוסטרלית איתה טייל במשך כמה חודשים בקובה, נזכר בה עכשיו לכמה שניות.
חבריו לא ידעו שהוא אמור לחזור, מבחינתם הוא אמור להיות עכשיו בדרך לארה"ב אולי לאוסטרליה, בכל פעם הפתיע אותם. גם עכשיו יפתיע אותם. שינה את התוכניות שלו ברגע אחד, ובכל מקרה לא שמר עימם על קשר קבוע רק מדי פעם קיבלו ממנו מכתב, בעיקר בשביל שיהיו שקטים, עכשיו הם הדבר האחרון שנותר. הם הדבר האחרון שקישר אותו אל המקום אליו חזר.
לא היו בו געגועים, גם לא בדידות אותה למד לקבל, על תחושת המיצוי אפשר להתווכח, לא קל לנסוע עם תיק בין מדינה למדינה. מה שיש לו זה שבועיים.
למחרת התעורר, לקח לו רגע אחד להיזכר שהוא בחדר שלו, כמעט 15 שעות ישן, קם להתקלח, נתן למים לשטוף אותו הרגיש כאילו שטף לכלוך של שנתיים, למרות שנהג להתקלח שם לפחות פעם אחת, כשיצא הביט בשעון שעל ידו ונזכר ששכח להחזיר אותו לשעון ישראל, הלך למטבח וגילה שמחוג הדקות לא זז בכלל, חשב כמה שניות והדליק את המחשב כדי לבדוק מה השעה, התברר לו שכבר 11 בבוקר.
אכל ארוחת בוקר, סידר וטאטא את הבית שצבר אבק וכמה מזיקים חיים ומתים, ולקראת הצהריים התקשר לאבי, חבר קרוב שליווה אותו כל הנסיעה במכתבים, ליידע אותו שחזר לארץ, זה לקח לאבי כמה שניות להאמין לו שהוא באמת חזר , קבעו להיפגש עוד שעה. אבי אמר שיצא מהעבודה במיוחד בשבילו.
יום אחד מתוך השבועיים כבר בזבז, חשב לעצמו.
ישב מול החוף מביט בגלים. הוא היה בחופים של הודו, תאילנד , אחר כך בדרום ובמרכז אמריקה, אבל אף אחד לא הזכיר לו את החוף הזה. לכאן נהג אביו לקחת אותו בכל שבת בבוקר, כאן הוא לימד אותו לשחות בגיל שלוש, כאן הוא הזדיין בפעם הראשונה בגיל 16, כאן השתכר שבוע אחרי האירוע, הביט על הגלים שחוזרים אל החוף, כמוהו.
שלום לך, שמע צעקה מפתח המסעדה, הסתובב וראה את אבי, המלצרית שהופתעה מהצעקה הסתובבה גם היא בבהלה, הם היו רק שלושתם בבית הקפה, המוזג שהיה אחראי על הבר היה מאחור באותו זמן, שלום לך, החזיר צעקה וכאשר התקרבו זה לזה התחבקו אריכות, עודד סיפר לו על המסע, על כול שאלה שאבי שאל עודד ענה לה בתשובה של חמש דקות, מסביר לו על מנהגים מקומיים, על דרכים שעשה, על מראות וריחות, בין תשובה לשאלה, אכלו מהסלטים שהניחה המלצרית על השולחן, מילאו את המאפרה בבדלי סיגריות, החוף היה ריק מאנשים.
זה לקח לו עשר דקות, אולי רבע שעה, מה קורה עם יעל? שאל, אבי צחק היא הסיבה שחזרת הא, עודד לא ענה, באוטובוס לילה בבוליביה נזכר בה, בגופה, פניה, קולה, נזכר איך היה מחבק אותה והרגיש שהכול יכול להיות טוב, אם רק ימשיך לחבק אותה ככה.
כמה ימים אחרי אותה נסיעה במקרה או כמקובל בעולם בו חוקי מרפי פועלים למי שלא מאמינים בהם, קיבל מאבי מכתב שהיא מתחתנת, העיניים שלו צרבו כאשר קרא את המכתב, ובבת אחת החל ראש לכאוב, חשב אחר כך במשך יומיים מה לעשות, ואז קיבל את ההחלטה לחזור, לא משנה מה יהיה, הוא חוזר. עכשיו הוא כאן.
כן היא הסיבה שחזרתי, אני אוהב אותה אמר בהחלטיות, אבי הפסיק את עודד באמצע המשפט או בסופו, זה יפה שאתה אוהב אותה אבל היא אוהבת מישהו אחר כמו שאתה בטח מבין, בקול שלו היה יותר היגיון מהזדהות, אני יודע אבל אסור לי לתת לה לעשות את זה, אסור לי.
בשלב הזה עודד לא היה החלטי , הוא נשמע כך אך גמגם , לא יכול לתת לה להתחתן, אני אוהב אותה ואני יודע שהיא אוהבת אותי. איך אתה יודע את זה , אבי כמעט צעק עליו, שנתיים לא היית איתה בקשר, נסעת ואמרת לה שתחזור מהר , שנתיים אחי, היא פגשה מישהו אחר בינתיים, היא גרה איתו יותר משנה, אסור לך לעשות לה את זה, אבי הביט בו בצער וריחם עליו , אולי כעס על הטיפשות שלו.
אני לא מבין אתה איתי או נגדי? שאל עודד בכעס, אני איתך אח שלי ואני לא רוצה שתיפגע, ענה לו אבי , מבין שזה מיותר, מי זה, מי זה הבחור הזה, אתה מכיר אותו, היה בוז בקול שלו, כאילו מדובר באדם שלילי, קוראים לו נאור, הוא עובד בביטוח יש לו משרד או משהו כזה, הוא מבוגר ממנה בשנתיים, נפגשו במסיבה של חברה שלה מהעבודה, דנה אתה אולי זוכר אותה. היא עברה לגור איתו לפני שנה, גרים עכשיו בנתניה.
עודד הקשיב והנהן עם ראשו, כשקרא את המכתב ששלח לו ובגללו הוא כאן עכשיו, הבין איזו טעות הוא עשה, עכשיו הרגיש אותה כפליים, יש לך את הכתובת? שאל, כן מה זה יעזור לך? אל תלך אליה בן אדם זה לא יעזור אתה תפגע בה ובך, עזוב את זה הייתם חברים אבל זה היה מזמן, זה לא עזר לו, עודד קבע בהחלטיות שהוא יודע מה הוא עושה, אבי ויתר על הניסיון לשכנע אותו ועל הניסיון למנוע ממנו לקבל את הכתובת, ידע שאם לא יקבל אותו ממנו יקבל את זה בדרכים אחרות, ייקח לו כמה שעות לחפש אבל הוא יצליח בזה.
כתב לו את הכתובת על מפית נייר של הבית קפה, ושאל מתי הוא מתכוון לפגוש אותה, מחר אני צריך שתשאיל לי את האוטו אם לא אכפת לך, הכול היה מתוכנן אצלו בראש, הוא ייסע לנתניה, ידבר איתה, יספר לה שהוא עדיין אוהב אותה, יבטיח לה שלעולם לא יעזוב אותה, אם יצטרך אפילו יתחנן וירד על ברכיו, רק בשביל שתבטל את החתונה שבעיניו נראית כמו טעות גדולה.
בסיום הארוחה חזר לביתו, מצא את עצמו בוהה מול טלוויזיה חשוכה, לא מסוגל לשבת שתי שניות, יושב קם יושב קם, מתהלך בחדר, מדליק לעצמו סיגריה ועוד סיגריה, מדמיין את עצמו יושב לידה מסביר לה עד כמה הוא אוהב אותה, אומר לה בזהירות שהוא יודע שהיא אוהבת אותו עדיין, מספר לה סיפורי מסע, היא דומעת או שלא, בטח נרגזת אבל אולי שמחה, שואלת שאלות מתוך עניין, מספרת כמה היא התגעגעה אליו. בין לבין מריץ בראש תמונות מהתיכון ומימי הצבא , חמש שנים יצאו, מהשישית והלאה. לכולם היה ברור שיתחתנו יום אחד. נפרדו שבועיים אחרי האירוע, אמר לה שהוא צריך מרחב וחייב לנסוע, היא הסכימה איתו, חודשיים התכתבו, הבטיח לחזור שהכול יירגע, הבטיח ונשאר שנתיים.
למחרת בבוקר, חיכה לאבי מתחת לבניין, קבעו להיפגש בשמונה, סיכמו שהוא יסיע את אבי לעבודה בעיר ויחזור לאסוף אותו בערב, בדמיונו חשב שאם הכול ילך כמו שצריך, יתקשר אליו ויגיד שהוא נשאר שם ללילה ואבי יצטרך לחפש לעצמו הסעה. לא חשב מה זה יעשה לו.
פעם אחרונה כשהיה בנתניה, זה היה לפני חמש שנים, זכר את העיר בצורה מעורפלת, מדי פעם קרא עליה בעיתון, אבל היא לא היתה העניין, היא לא היתה חשובה , אם היה צריך היה נוסע גם לקצה השני של הארץ.
דהר על מאה קמ"ש, לא חשב שהכל יכול להיות לשווא, הניח שיצטרך לחכות לה, הרי היא בטח בעבודה בשעה כזו. בכניסה לעיר, פתח את החלון ושאל נהג מונית שעצר לידו ברמזור איך הוא מגיע לרחוב ז'בוטינסקי, הנהג הסביר לו , הודה לו ומיד נסע. זכר שראה בברזיל מכשיר GPS שעוזר לכלי רכב להגיע ממקום למקום, שאל את עצמו אם המכשיר הגיע כבר לארץ ואם הוא נמכר במחיר שכל אחד יכול לקנות אותו.
הפנייה האחרונה היתה שמאלה אל רחבת חנייה, החנה את הרכב בין שני מכוניות סובארו לבנות, שאל את עצמו איך מבדילים הבעלים של המכוניות ביניהן, הרבה דברים נראו לו משונים עכשיו.
קבוצת נערים עברה לידו, לא זכר אם מדובר בימי חופש, לא התעסק בכך, שאל את אחד הנערים איפה נמצא בניין מספר שלוש, הבחור , צנום עם שיער צבוע לבלונד פלטינה הראה לו, והוא החל עושה את הדרך אל הבניין, חמש קומות, לכול דירה יש מרפסת שפונה אל רחבת החנייה, שם לב שבכול מרפסת היתה לפחות אדנית אחת, אם היה משהו חסר לו משהו במזרח זה לראות פרחים, צמחייה. במדינות עולם שלישי הצבעים השלטים הם אפור וחם, בדרום אמריקה כבר נהנה מפרחים בשלל צבעים, כשהיה בהודו או בלאוס, היה נוסע שעות ולא רואה צמחייה, רק חום ואפור, זה היה מדכא אותו.
על תיבת הדואר היה כתוב שם המשפחה שלה מחובר בקו קטן עם שם משפחה נוסף, תיאר לעצמו שמדובר בשם משפחה של הבחור. הם גרו בדירה מספר חמש, הניח שמדובר בשתי דירות בכל קומה, אז הם גרים בקומה שלישית. נכנס ללובי הבניין, נעמד מול המראה , יישר את החולצה, העביר יד על השער והתחיל לעלות במדרגות לקומה שלוש. כשהגיע , צלצל שני צלצולים קצרים על דירה מספר חמש. איש לא ענה, חיכה כמה רגעים אולי ישמע איזה קול מבפנים, כשלא שמע, צלצל שוב, שוב לא קיבל מענה. הביט בשעון, השעה עשר וחצי, הניח שהיא ערה אבל לא בבית.
התיישב בחדר המדרגות כמה דקות והחליט לרדת בחזרה לשכונה, להסתובב ולהתענג על השקט של הבוקר. טייל לו שעה-שעתיים בשכונה, בין הבניינים, בתוך גנים ציבוריים, מול בתי ספר, ליד מרכזי קניות מיושנים וחדישים. ניסה להתעלם מהשאלות הברורות מאליהן, למה היא רוצה להתחתן, למה דווקא איתו, איך לא חיכתה לו, ומה לעזאזל היה יוצא אילו לא היה אותו אירוע מחורבן. הרי הם בני בית אחד אצל השני.
במהלך הקשר ביניהם, הוריה התגרשו בתהליך ארוך ומכוער, אז היא היתה בת בית אצלו שווה לאחיות שלו. לא היה אצלם תחושת זרות או אי נוחות. ואז הגיע האירוע, לפני שטס שכבו פעמיים, אז ביקש ממנה לא לבוא איתו לשדה התעופה. לא רצתה שתיפרד ממנו, הבטיח שיחזור. עכשיו הוא מסתובב בשכונה שלה, מסתכל על ילדים משחקים כדורגל, לא שומע כלבים נובחים או אימהות צועקות, הכל נקי ומסודר. כבר לא היה רגיל לזה.
קצת אחרי אחת בצהריים עלה שוב לקומה שלישית, צלצל בפעמון פעמיים ושוב איש לא ענה. החליט הפעם לחכות. הדליק סיגריה , השעין את הראש לאחור , לקח כמה שאיפות וכיבה. פחד שמי מהשכנים יצא החוצה ויתחיל להציק לו בשאלות מה בדיוק הוא עושה כאן ולמה הוא מעשן בחדר מדרגות. עצם את העיניים וכמעט נרדם.
ביד אחת היא אחזה שקית אחת , ביד השנייה היא אחזה בשתי שקיות, התיק היה על כתפה הימיני. עלתה בזהירות, חששה ליפול מחוסר שיווי משקל. כאשר הגיעה לקומתה הבחינה בו, ועצרה. מיד הבחין שזו היא. לא השמינה, לא רזתה, רק שערה התארך מעט.
חזרת. אמרה בקול מופתע כמעט מתנצל למרות שלא ידע על מה, כן חזרתי אמר לה בקול מלא סיפוק, עם מבוכה אבל סיפוק. הביטו כמה שניות זה בזו בשתיקה. בואי אעזור לך, אמר ולקח את השקיות מידיה, נתנה לו אותם בהכנעה. פתאום כל מה שדמיינה את עצמה אומרת לו אם אי פעם תפגוש אותו נעלמו, כל המילים שהוא תכנן לומר לה נשכחו ממנו.
כעס. זה מה שהיא הרגישה. חצי שנה חיכתה לו, בלי לצאת עם בחורים, לסרב לדייטים שארגנו לה חברות , דחתה פניות מגברים שהתחילו איתה והוא בקושי כתב לה ואחרי חודשיים לא כתב דבר. כול מה שידעה עליו באותה תקופה ומאז היה בעיקר משמועות או מדיווחים של חברים שלו. הם שמרו איתה על קשר תקופה מסוימת, כמו אישה שבעלה נפל בשבי האויב, אחר כך המשיכו בחייהם והיא המשיכה בחייה.
הכירה גברים אחרים , זה לקח לה 3-4 דייטים כושלים עד שפגשה בנאור, לא התכוונה ולא חשבה שזה ימשך הרבה זמן אבל כמו תמיד בסיפורים כאלה, התאהבה בו, הוא בה, ועכשיו שניהם חולקים דירה אליה היא מכניסה כעת את עודד עם שקיות הקניות שלה. לעיתים שאלה את עצמה, כמה מההתאהבות שלה בנאור היא בעצם רצון לפגוע ולשכוח את עודד. הניחה שהיא לא פוגעת בו כי הוא בטח שכח אותה כבר, הרגישה פגועה שאחרי חמש שנים הוא שכח אותה ככה, אז בטח היא התאהבה בנאור כדי לשכוח בעצמה.
תניח את השקיות על השולחן, רוצה קפה, אמרה בקול לא חברי ולא מרוחק, והוא שכח לגמרי שחשב לחבק אותה ולומר לה שהכל יהיה בסדר מעכשיו, כל מה שעשה זה לענות לה בחיוב ולשאול אם הוא יכול לעשן. מאז הנסיעה קפצו מספר הסיגריות שעישן פי כמה, הפסיק לחשוב על גמילה מעישון. הביאה לו מאפרה וניגשה לעשות קפה. ויתרה על שיחת נימוסים, ויתר גם הוא, רק הביט סביבו, סלון מרוהט בכול טוב. ספות עור שחורות, מערכת קולנוע ביתית טלוויזיה גדולה מחוברת אליה, מרפסת ובה שני כסאות גן לבנים, תמונות של אמנים לא מוכרים עטפו את הקירות. יופי של בית יש לך, אמר.
התיישבה על ספת העור הקטנה, כשהוא מתיישב על זו הגדולה, לגמו מן הקפה, שתיקה חסרת מנוחה מחכה שיפרו אותה בצורה יפה, אז איך היה הטיול שאלה, הנהן עם הראש, לא על זה רצה לדבר, והיא לא מתוך עניין שאלה , פשוט לא ידעה מה לשאול, כבר לפני שנה הפסיקה לעקוב אחרי המסלול שלו, אבי היה מעדכן אותה עד שהפסיק, הבין שזה לא מעניין אותה. שאלה קצרה בשביל מסע ארוך ומניח שאין לך כוח לשמוע תשובה ארוכה, ענה לה, ושתק, היה טוב הוסיף לבסוף, מה ציפית שאשאל אותך על כול יום ויום, הרי אם רצית שאדע הייתה כותב לי אבל לא עשית את זה נכון? שם לב שקולה התמלא כעס, או לפחות ככה חשב. גם היא שמה לב לזה.
התעלם מהטון מהשאלה והתשובה שלה, אז את מתחתנת, הא? שאל בצורה ישירה, והיא חייכה חיוך מרושע, כן עוד שבועיים, מישהו שאני מכיר, שאל שוב, לא, מישהו שאתה לא מכיר, שתקה, שתק.
למה? שאל ואחר שניות חזרת על השאלה למה? ואז שוב למה? לא הבינה מה הוא רוצה להשיג בחזרה על השאלה. למה? חוזרת על השאלה בשביל להדגיש את האווילות שלה, אולי בגלל שאני אוהבת אותו ענתה בציניות שהזכירה לה תוכנית טלוויזיה, ואם אגיד לך שאני אוהב אותך, זה ישנה משהו, ואני מוכן לעשות הכול, לא, הפסיקה אותו באמצע, אל תמשיך אני לא רוצה לשמוע אותך, אם היית בא אלי לפני שנתיים זה היה משנה, אם לא היית עוזב ככה זה היה משנה, אם היית כותב וחוזר אחרי חצי שנה זה היה משנה אבל עכשיו? זה לא משנה שום דבר עודד, יש לך הרבה חוצפה לבוא הנה היום, שבועיים לפני החתונה ולספר לי שאתה אוהב אותי ועוד לשאול אותי אם זה היה משנה. אבל חזרתי בגללך אמר או צעק, לא ברור.
בחוץ ילדים משחקים כדורגל בלי קול, דממת אלחוט, כול כך שונה מהמקומות בהם היה עד לפני מספר ימים, הכול כול כך שונה. היא ניסתה לספור עד עשר , הבטיחה לעצמה שתנסה, אבל בחמש כבר הכל השתחרר, עד מתי אנחנו צריכים להרגיש הכרת תודה למישהו שפעם עזר או אהב אותנו?
חזרתי בגללך, חזר על המשפט האחרון שאמר, את יודעת למה לא באתי אלייך לפני שנתיים, את יודעת באיזה מצב הייתי, הסכמנו שאסע כדי להירגע אבל עכשיו זה נגמר, אני כאן ואני אוהב אותך, הביטה בו ידיה משחקות עם עצמן, מפחדת שאם לא תעסיק את עצמה איתן הן יפגעו בו, אני יודעת שאמרת שתחזור אחרי חצי שנה, וחזרת אחרי שנתיים , מפסיקה אותו באמצע הנאום שלו, שנתיים שכמעט ולא היית איתי בקשר, שנתיים , לא אמרת לי שאתה מתכוון להישאר שם שנתיים, הנחת שאחכה לך, אפילו לא חשבת לבקש ממני לבוא, מה ציפית? שאחכה עד שתחליט שאתה מתאושש או שתחזור מתי שנוח לך ואני אשאר כאן לבד? הביט בה וכאילו לא הכיר אותה, לא ראה אותה מעולם ככה, אפילו לא כשגילתה שהוריה מתגרשים, אחרי שאביה בגד באימה ואימה החלה יוצאת עם גברים אחרים עוד לפני שאביה עזב את הביתה סופית.
לא יכולתי לשמור על קשר, אמר, והיא רצתה להפסיק אותו במשפט מרושע שידעה לנסח היטב אך ויתרה, ידעה שזה מיותר הוא ימשיך לנהל את המלחמה שלו, הוא צריך את זה. לא יכולתי את יודעת את זה, היה לי קשה הייתי צריך להתרחק מהכול, תפסיק טוב, זה כמעט פתטי , אמרה לבסוף, אתה לא היחידי שקורה לו דבר כזה, אני יודעת שזה מרושע מצידי אבל כמו שאתה איבדת משפחה גם אני איבדתי, אתם הייתם המשפחה היחידה שלי, אבל אני לא ברחתי ולא התחבאתי, לא נתתי לך שנתיים לחכות כמו מטומטם, שנתיים לעזאזל, ואני מודה עד לפני שנה וחצי אתה עוד עניינת אותי, אבל זה הספיק לי, ונמאס לי לחכות, אז המשכתי בחיים, יש לי מישהו בחיים , תמצא מישהי ותשכח ממני, זה מה שצריך לקרות.
שתק. הבין שלא תכנן את הדברים נכון, לא ככה תכנן את זה. עדיין בער בו משהו, ידע שרצה לומר לה משהו אבל שכח מה, הניח את ראשו בין ידיו, התנצל שלא שמר על קשר, ביקש סליחה על הכל, ידע שזה ניסיון אולי אחרון, שוב אמר לה שהוא אוהב וביקש שתאהב אותו, יופי אתה מתנצל, מצפה שאוהב אותך אחרי הכול, כן עונה לה בשחצנות ויהירות שלא ציפתה לה, צחוק של רחמים זה כול מה שיכלה לתת לו עכשיו, אתה מצפה ליותר מדי, אני אוהבת אותו, את אוהבת גם אותי, קטע אותה, אני יודע את זה, חמש שנים היינו ביחד, שכבנו, אהבנו, דיברנו על הכול, אל תגידי שזה משתווה למה שיש לך עכשיו בקשר של שנה, הרגיש שהוא קם מהקרשים ללא סיבה הרי היא לא נתנה לו יד ולא התכופפה, זה לא משתווה אבל אני לא מצפה למשהו כזה, אני ציפיתי למשהו מסוים, לא רצית, לא יכולת, אני לא יודעת, לא היתה לך כוונה לתת לי, זה לא משנה, אז עכשיו יש לי את זה וזה מה שאני רוצה.
בחוץ הילדים עזבו את מגרש הכדורגל המאולתר, השכנים ביקשו שלא ישחקו, זכר איך בילדותו אימו ביקשה ממנו תמיד לעלות עשר דקות לפני השעה שתיים הביתה, בשביל שאיש מהשכנים לא יתלונן עליו, היום אף אחד לא יכול להגיד לו מתי לעלות הביתה, ומתי להפסיק לשחק.
הדליק לעצמו סיגריה ולקח לגימה מהקפה שהתקרר, אני אוהב אותך אמר אחרי שתיקה קצרה, אני יודע שאת אוהבת אותי, היה לנו טוב ביחד, אני מצטער על מה שהיה, אבל היה לנו טוב ביחד ויש בינינו הרבה במשותף , תני לזה סיכוי אחד בבקשה, הרגיש כמו בפרק של סדרת טלוויזיה גרועה שלעולם לא היה צופה בה.
היא לא הרגישה שהיא מאותה סדרה, אתה קובע עכשיו שאני אוהבת אותך? היו ימים ששנאתי אותך, ממש ככה, כעסתי על זה שהשארת אותי לבד, על זה שגרמת לי לדאוג, שגרמת לי לבכות, שנאתי אותך אתה מבין את זה, מבין מה אני אומרת לך, שנאתי, כמו ששונאים מישהו שעושה לך משהו רע, ועכשיו אתה רוצה שאתן לך סיכוי? אסכן את כול מה שיש לי, בשביל משהו שאני לא רוצה, ואולי עוד שנה גם אתה לא תרצה, אתה מעליב אותי, אני יודעת לאהוב ואולי יש בי רחמים אבל לא כאלה שאתה מחפש עכשיו. היה ברור לשניהם שהשתמשה בשורש ש.נ.א בכוונה, היא האמינה לעצמה, הוא ניסה שלא.
הרגיש משותק, ידיו שיחקו עם הסיגריה עד שהחליט לכבות אותה. לפני שנה התהלך ברחוב בפרו, גבר צעיר הציע לו בחורה ללילה, הוא סירב, בסוף הלילה חזר אל אותו מקום בשביל לראות אם הבחור נמצא שם עוד, אבל הרחוב היה ריק. לקח מונית וכעס על עצמו שלא שאל את הבחור עד איזו שעה הוא יעמוד שם ויציע בחורות לעוברים ושבים.
בעוד שבועיים אעמוד מתחת לחופה, אמרה לו, אני מצטערת שזה לא אתה, אבל לא מתוך חובה או מתוך רצון שזה תהיה אתה, אלא מתוך חלום שהיה לי כשהיינו ביחד, כבר למעלה משנה אני יודעת שהוא לא היה אמור להתגשם כנראה, מה לעשות, אתה בחרת בדרך מסוימת ועכשיו אתה נאלץ ללכת בה, אל תצפה ממני להשאיר הכול מאחור רק בשבילך, אבל את רוצה בזה אני בטוח בכך , כמעט אונס אותה לרצות, אין לך מה לדאוג, אני לא אברח יותר, מבטיח. בקולו נשמעו כמה דמעות חנוקות.
אתה יכול לברוח, אתה יכול לנסוע לקצה העולם, אתה יכול גם להישאר כאן, אני אחשוב עלייך אבל לא אדאג לך, לא אשאל מה קורה איתך ואני מבטיחה לך שלא אספר לך מה קורה איתי. אין לך מה לדאוג, זה נגמר, היא רצתה שיקום ויעזוב אותה, שיצא מפתח הבית שלה ושל נאור, קולה היה מלא כעס אבל היה בו משהו מרושע. הפסקתי לברוח, ענה לה מנסה להוכיח את חפותו אבל מה איתך, את לא בורחת? מתחתנת וזהו? החיים הקלים, ביטחון כלכלי, משפחה, הוא איבד את השאלה, איבד את הקלף האחרון שלו בלי מענה, זה לא יעזור לו זה רק יעליב אותה, לא היה לו מושג לאן הוא חותר, הרי הוא רוצה את זה בשבילה, רק איתו.
בורחת? עשתה את עצמה מופתעת מהשאלה למרות שלא הרגישה ככה בכלל, מי כמוך יודע את משמעות המילה, אני לא בורחת לשום מקום, להיפך אני נשארת בשביל להתמסר, לחיות עם מישהו שאני אוהבת, אני לא בורחת ממנו, מעליב אותי שאתה חושב עלי ככה, אבל כמו שידעת לאהוב ידעת להעליב אותי, העלבת אותי כשלא דיברת איתי אז , העלבת אותי כשנסעת ונשארת שם, ועכשיו שאתה חסר אונים אתה מעליב אותי. אתה אשם שאנחנו לא ביחד , לא אני. אם אין לך משהו אחר לדבר עליו כדי שתלך.
היא אהבה את השקט של המקום. כשבעלה לעתיד לקח אותה לדירה הזאת ושמעה את השקט שיש בה בשעות אחר הצהריים , ידעה שזה המקום בו היא רוצה לחיות. באותו יום ידעה שאין עוד משמעות לעודד בחייה. גט בלי נישואים. היא פשוט אהבה את השקט הזה.
קם מהספה, לא הביט בה ורגע לפני הדלת נעצר, אז הבין שנכשל, הוא לא יקבל את מה שרצה. עכשיו רצה עוד רגע אחד, עמד מול הדלת ואמר לה בשקט, אני מצטער לא הייתי צריך לבוא, אני מקווה, באמת מקווה שתהיי מאושרת. היא לא קמה מהספה לפתוח לו את הדלת או ללוות אותו, הסתכלה עליו חוצה את מפתן הדלת וסוגר אותה אחריו. נשארה על הספה השחורה מעור, לקחה את השלט והחלה לחפש את הסדרה שאהבה לראות ושודרה כעת בשידור חוזר.
נכנס לרכב, לא הדליק רדיו, לא הדליק סיגריה. הרחוב היה ריק לגמרי. שקט. כמו אז, לפני קצת יותר משנתיים, כשקיבל את ההודעה מקציני המשטרה והצבא, על חוליית מחבלים שארבה בכביש ליד מעלה אדומים, וריססה את הוריו ושתי אחיותיו בצרור יריות.
שקט כזה לא זכר מאז.
