הנסיכה והמלצר
ידיים
במאה ה-15 במוסקבה, במקום מרכזי בעיר, היה ארמון, בו חיו בעושר ובשלווה מלך ומלכה, נסיך ונסיכה. חיו את חייהם עם משרתים, טבחים, מאבטחים ושלל אנשים שעבדו למענם ועשו כל מה שהתבקשו לבצע.
יום אחד, נמאס לנסיכה לחיות חיי נסיכות ורצתה לטעום את החיים הרגילים, לא להיות עוד דמות מוכרת עם תפקיד חשוב בעולם או לפחות בסביבתה. ארזה היא את הדברים שלה ועזבה את הארמון בשביל לפגוש את ההמון. הלכה ברחובות, שוטטה בשכונות, עד שהתיישבה לאכול במסעדה קטנה.
ניגש אליה מלצר, הניח בפניה מזון ושתייה, ובגלל שלא היה איש מלבדה במסעדה, התיישב מולה והתחיל לדבר עמה. סיפרה לו כמה קשים הם חיי הנסיכה, הרי היא לא רצתה בכך, לא בחרה לייצג אף אחד, ולא ביקשה חיי נסיכות. הקשיב לה המלצר קשב רב ושאל "את יודעת מה ההבדל בינינו?
אני מלצר, משרת אנשים, עושה מה שאומרים לי. לא בוחר את מי לשרת, לא יכול לבחור איזה נסיך או נסיכה ייצגו אותי. את, לעומת זאת, יכולה לבחור מי ישרת אותך, איזה מלצר יגיש לה אוכל ואיזה מלצר יגיש לה שתייה" הקשיבה לו הנסיכה ושתקה, הרהרה בדבריו של המלצר ולא אמרה מילה.
זמן קצר לפני כן, כאשר המלכה שמעה על החלטת הנסיכה לעזוב את הארמון, היא כעסה נורא, לא הבינה את הצעד המרושל של בתה "מה היא חושבת לעצמה, איזו נסיכה עוזבת את הארמון?" אמרה בכעס והסתגרה בחדרה. המלך לעומתה, חשש מאוד מהמפגש של הנסיכה עם ההמון, הוא לא היה בטוח שהיא מבינה מה זה אומר בכלל ואם אי פעם היא חשבה לעצמה מי זה ההמון. אז הוא פעל מהר ובנחישות. גייס שחקנים מסוכנויות משחק שונות, שיהיו ניצבים בכל מקום אליו תגיע הנסיכה. ברחובות, בחנויות, בסמטאות, בכיכרות, בכל מקום אליו הלכה חיכו לה שחקנים שהיו ניצבים ששיחקו דמויות של ההמון, אותו המלך פחד שהנסיכה תפגוש.
כך, כשהגיע הנסיכה אל המסעדה, בה שהה המלצר שהגיש לה אוכל ושתייה ולאחר מכן התיישב מולה בשולחן וסיפר לה, שהוא לא יכול לבחור את מי הוא יישרת ומי ייצג אותו, אך היא יכולה לבחור איזה מלצר יגיש לה אוכל ואיזה מלצר יגיש לה שתייה, בעצם הוא היה שחקן לכל דבר, שגויס לשרת את הנסיכה על ידי אביה, והיא לא ידעה מכך דבר. כי גם נסיכות לא בוחרות מי ישרת אותן.
