מדברים עליו
צל של יודה על קיר
תמיד הוא חשב שמדברים עליו.
הוא לא שמע את המילים, לא היה צריך להקשיב לטון.
לא משחצנות או גאוותנות, חשב שכולם מתעסקים בו כמו היה ידיעה מרכזית בחדשות שכולם דיברו ודנו בה יום אחרי במשרד. לא היה כזה.
ישב בבתי קפה לבדו, לוגם מכוס הקפה, היה מעשן את הסיגריה שלו, ומביט על תנועת השפתיים של הסובבים, לא חשב שיכלו לדבר על משהו אחר מלבדו, לעתים התאמץ להקשיב לאנשים אבל כששמע אותם דנים באהבה נכזבת או באופנה החדשה, חשב לעצמו שבוודאי שמו לב שהתקרב אליהם ולכן שינו נושא.
פחד, זה היה הפחד שלו, הפרנויה הפרטית שלו. לכולם יש פראנויות פרטיות משלהם, היה מתרץ לעצמו.
מעולם לא חש שיש לו סיבה להאמין שאנשים באמת אוהבים אותו, הרי הוא לא בן אדם מעניין, לא בן אדם שאפשר לגלגל איתו שיחה מבדחת, הוא גם היה לא יפה תואר שאפשר לסלוח לו על מגרעותיו, היה בן אדם רגיל. "פקיד", ככה אהב לכנות את עצמו , לפחות בפני עצמו, מול המראה.
תמיד חשד שברגע שיצא מן החדר אנשים ידברו עליו, יצחקו משגיאותיו, יתבדחו על חשבונו כמו היה ליצן שעושה מעצמו צחוק.
סכינים קטנים כגדולים, חותכים לחתיכות קטנות, ומוגשים על מגשי הכסף לסועדים. אין שאריות.
היו לו מספר חברים, למרות שלא באמת חשב עליהם בצורה כזאת, ראה בהם יותר עסק שצריך להשקיע בו, משא ומתן של לתת ולקבל, לקחת ולהשאיר. מערכת יחסים היתה בעיניו חשבון ארוך של אינטרסים, שום דבר לא היה מרצון, שום דבר גם לא בכפייה. מי שרצה יופי , מי שלא , לא נורא.
בערב שישי היה יושב לבדו בבית, מחכה שהטלפון יצלצל. קיווה שיזמינו אותו למסיבה השבועית, היה מקווה אבל לא מאמין, הרי לא היה האיש שאיתו אפשר לבוא למסיבה, לא היה בן זוג מוצלח לבילוי.
הטלפון שלו לא היה מצלצל והוא תיאר לעצמו שכבר לא יצלצל, הם קבעו מועד ומקום, אבל אותו שכחו, ואם הטלפון העז לצלצל אמר לעצמו בלי שיביע זאת בתווי פניו ובלי להשמיע הגה, שבוודאי רוצים ממנו משהו.
לקחת ולתת.
אם "העסק" לא צלצל אליו כמה ימים, או לא היה מחזיר לו טלפונים, היה מודיע בפני עצמו שזהו העסק הזה נסגר, והיה סופר כמה כאלה עוד נשארו לו.
פרנויה קיומית, אחוז פחדים.
הרי גם הוא לא האמין שהוא עסק כזה טוב.
