עם הפנים אל הים
צדפים על החוף
את חייבת לעשות את זה, בשבילי, את חייבת.
עומר עמד עם הפנים אל הים ועם הגב אליה, ידו גלשה על הקרחת שלו מלטפת להזכיר שהיא עדיין שם ואין לה כוונה להיעלם. לבש גינס כחול וחולצת מקטורן שחורה, שום דבר לא נראה שונה מימים אחרים בהם נפגשנו.
אנשים צעדו בטיילת, ילדים קטנים נשכבו בחול ובנו ארמונות, צעירים צחקו וצעקו בקול, שום דבר לא נראה שונה.
עמליה עמדה מול גבו, שערה אסוף, שמלתה הלבנה התנפנפה לכול עבר, את הסנדלים החזיקה ביד.
את החברה היחידה שלי, את מכירה אותי יותר טוב מכולם, יותר ממה שאני מכיר את עצמי, עומר הסתובב אליה ופניו המגולחות למשי נראו עצובות, זעופות כמו ילד שמתחנן להוריו שיקנו לו גלידה.
אל תעשה את זה בבקשה ממך, אל תנגן לי על המצפון, אתה לא מבין מה אתה מבקש ממני? זה יהרוג אותי, לא אוכל לחיות עם עצמי.
עמליה הגיעה לים לפני עומר, למרות שהגיעה הישר מן העבודה, והוא זה שהתקשר אליה וביקש לפגוש אותה עוד היום, היא עישנה סיגריה, התיישבה על כיסא בחוף ירושלים וחיכתה לו. אנשים שצעדו בטיילת הזכירו לה את שניהם, כול ערב נהגו לצעוד שם, גם בימי שבת בבוקר היו הולכים שעות, לא שיעמם אותם לראות את אותם גלים, את אותו חוף, נהגו לעשות את זה מהיום שנפגשו.
פניו של עומר לבנות, שערו הקריח במהירות, הרופאים הזהירו אותו שלא יפחד, זה טבעי ,"חלק מן המחלה" הגדירו את זה, הזהירו אותו גם שהתיאבון שלו ישתנה, ופצעים חומים יופיעו על עורפו, כמו תוויות של המחלה.
את תוכלי לחיות עם עצמך, רק ככה תזכרי אותי כפי שהייתי באמת ולא כפי שהמחלה תזכיר לך אותי, הקול שלו היה רגוע, שקט, כמו מדבר מהלב ולא מהראש, למרות שכול הרעיון שלו היה מתוכנת היטב, כול פרט ופרט, מבצע שלם תוכנן בתוך ראשו. רק הרגש שבקולו לא הצליח להסתתר, כמו אמר אני אוהב אותך ונשק לה, זו יכולה היתה להיות סצינה מסרט, ואולי גשם היה תוספת לסצינה אבל זה היה ערב קריר ועננים אפורים-לבנים מעל, גשם לא ירד. בכול החורף הזה הגשם לא ירד אפילו פעם אחת.
אם נעשה את זה, אז איך נעשה את זה,מתי, ומה יקרה אם ישאלו אותי מה קרה לך? קולה היה צרוד במעט אבל נשמע טבעי, דיברה בשקט למרות סערת הרגשות בתוכה, לא יכלה לכעוס עליו, לא יכלה להבין את מה שהוא עובר. מהתחלה שגילה לה שהוא חולה, אמרה שתעזור לו ותהיה איתו בכול, אבל לא תנסה להבין מה עובר אליו, זה יהיה לי קשה ואני לא אצליח, שנינו רק ניפגע מכך, אמרה לו אז והיום כמו אימא טובה המגנה על בנה, מסבירה לו למה הוא לא יכול לשחק בחוץ כשיורד גשם. עומר אהב את החמימות הזאת,את ההגנה שהיא נתנה, עם עמליה הוא לא חש חולה, הוא חש שהוא יכול לחיות לנצח.
אל תדאגי לא יעצרו אותך, לא ידעו שאת עשית את זה, ואם את רוצה אשאיר מכתב ואכתוב שאני עשיתי את זה מרצוני החופשי. הדליק לה ולו סיגריה, הרופאים דרשו ממנו שיפסיק לעשן כי זה יפגע במערכת הנשימה שלו, אז מיעט בכמות. עמליה שמרה שלא יעשן יותר משלוש סיגריות ליום. היום לפני שהתקשר אליה ולפני שנפגשנו , עישן יותר מעשר סיגריות.
איך נעשה את זה, אני לא רוצה שתעשה את זה, אבל אם אתה רוצה לעשות את זה, אז למה אני? תעשה את זה לבד אני מבטיחה לא לעצור בעדך, אני לא אכעס עליך. סערת רגשות התפרצה מתוכה, קולה היה על סף בכי, כשדיברה, עומר נזכר איך נסעו פעם לכרמל ישבו על סלע ונשבעו שלעולם לא יעצרו אחד את השנייה לעשות משהו שהוא רוצה לעשות, "לא נהיה כמו הורינו", נשבע לה אז, אבל היום הוא מבקש ממנה שתעשה משהו שהיא לא רוצה.
פשוט מאוד אני מפחד לעשות את זה לבד, המילים יצאו ממנו כמו ניגון סקסופון אפוף עשן לא נראה, נזכרה איך פעם אמר לה שהוא לא סובל צעקות, ודיבור מהיר, עכשיו הים היה רגוע גם שהגלים סחפו את עצמם בעצלתיים אל החוף, בזמן שילדים עזבו את החוף עם הוריהם, נשארו בו רק כמה זוגות, אורות הבניינים לא שכח, ושניהם המשיכו לעמוד, זה עם הפנים אל הים, וזו אל גבו.
ואני לא מפחדת, אתה חושב?
מאז שהרופאים גילו אצלו את המחלה, לפני כשנתיים, שאל את עצמו ללא הרף מה יהיה בסופו, לא יכול לחיות איתה הוא הכיר את עצמו ידע שלא יוכל להתמודד עימה, השאלות רדפו אותו עד שמצא תשובה.
את לא מפחדת את רק, לא יודע, מופתעת, חוששת, אולי לא מרגישה נוח אבל את לא מפחדת, את חזקה אני יודע את זה. אין לך מה לחשוש, זה מה שאני רוצה, איש לא ידע מזה, אפילו את תשכחי מזה יום אחד.
כשהיתה ילדה, עמליה אהבה בובות אבל מעולם לא שיחקה בהן, תמיד שמה אותן על המדף, היו בשבילה כמו פסלי מוזיאון, ניגבה מהן את האבק וזהו, לא אהבה לשלוט בהן. עם השנים גם סירבה להישלט על ידי אחרים.
או קיי בוא נאמר שהסכמתי, איך עושים את זה, מתי, איפה, איך? יש לך תכנון , נכון?
הם עזבו את הים לעצמו וצעדו על החוף נותנים לחול לדגדג את כפות רגליהם, גלי הים היו רחוקים מהם, גם הצועדים על הטיילת לא יכלו לראות אותם בחושך.
את תערבבי לי משקה עם כמות עצומה של כדורי שינה, זה הכי פשוט, זה לא יכול שלא להצליח, לא כואב, מהיר, ואף אחד לא יגלה.
עמילה הביטה בו והשפילה מבט, רגליה שיחקו עם החול כמו כתבו משהו, לא היתה רגועה אבל התביישה להראות לו את זה, אהבה אותו , באמת אהבה אותו.
ואת זה אתה לא יכול לעשות לבד? מה אני אגיד להורים שלך? לא אוכל להביט להם בעיניים.
שנתיים וחצי שהם מכירים, פגשה את הוריו שלוש או ארבע פעמים, הם לא שאלו אותה יותר מדי שאלות, לא היו כמו כול ההורים של הבחורים איתם היא יצאה, הורים כאלה ששואלים אין ספור שאלות. הוריו היו שקטים מאוד, זקנים בשביל שיהיה להם בן בגיל 24, שיער לבן כיסה את ראשם, כול הזמן שתקו ואם דיברו אז רק לעצמם. הם לא ידעו על המחלה, אהבו את בנם וחשבו שהוא הדבר הכי טהור ומושלם בעולם, אבל על המחלה לא ידעו , אולי גילו במשך הזמן אבל לא סיפרו לו על כך.
נו באמת את יודעת שההורים שלי חיים בכוכב השישי, אותם מעניין רק העיתון של הבוקר, וכוס הקפה של אחר הצהריים, תאמיני לי שזה לא יהיה אסון גדול לחיים השלווים שלהם.
עומר עזב את הבית קצת אחרי שחלה, ידע שזה יקשה עליו להבריא ממנה, אבל היה חייב לעשות את זה, הרגיש שהוא חייב להבריא לבד ולא להמשיך לחיות עם כול השיגעונות של ההורים שלו.
או קיי מתי? היום מחר?
עמליה היתה עכשיו החלטית, הבינה שהפור נפל ואין לה סיכוי לשכנע אותו, לא פחדה לאבד אותו הוא יחסר לה אומנם אבל ידעה שעדיף תסיים אותו מאשר שהמחלה תסיים אותו, כבר החלה לעכל את העובדה שאלו הרגעים האחרונים שלהם ביחד.
אחרי שעזב את הבית גר אצלה חצי שנה, עד שגם את הבית שלה עזב, היה צריך מרחב וידע שגם היא צריכה אבל לא מעיזה לומר לו.
אורות ספינות האירו מן המרחק, שאלה את עצמה איך זה להיות שם, שאל את עצמו איך זה לחזור אל החוף אחרי מסע כול כך ארוך בים.
מחר, היום נצא לבלות ומחר תבואי אלי אשתה וזהו.
רצה לעשות את זה מהר, הכי מהר שרק אפשר. לא רצה להיפרד מאף אחד באופן ישיר, יכתוב מכתב להוריו ולשני חבריו ישלח מכתב למרות שהם גרים רחוב אחד לידו, הם היו חברים לשתייה וקצת יותר מזה, רק ככה זה יראה כמו התאבדות, מה שלא יחשיד את עמליה בדבר.
טוב כרצונך. קיבלה את החלטתו כמו רוב המקבל החלטת מיעוט, בעצב , צער ובהשלמה.
קבעו להיפגש עוד שעה במסעדה שעל חוף פרישמן, איפה שלהטוטן הקלפים מרמה את העוברים והשבים הנדהמים מהלהטוטים שלו.
עמליה הלכה לביתה, בדרך נכנסה לסופר, קנתה שניים חלב, לחב פרוס, וקופסת סיגריות מרלבורו לייט, התנועה בעיר היתה דלילה, אולי הרגשה של התחלת שבוע הקשתה על האנשים לצאת מהבתים.
עומר הלך מהחוף אל ביתו, הליכה איטית, ראשו מושפל מסתכל על הרצפה כמו מחפש כסף, הדליק את האור בחדר המדרגות, הוציא את המפתחות מהכיס של המכנס, פתח את דלת הבית, האור במטבח דלק, ניסה להיזכר האם הוא כיבה אותו שיצא . הוריד את החולצה ונכנס להתקלח.
