קעקועים חדשים
קעקוע
את הקעקוע הראשון שלי עשיתי בגיל 17. נסעתי מבית הוריי בחולון לסטודיו "פסיכו" בדיזינגוף סנטר, תל אביב, מצויד בפתק מיוחד מאימא שלי שמרשה לי לעשות קעקוע. עשיתי קעקוע של מלאך המוות על זרוע יד שמאל. הוא מלווה אותי עד היום. חשבתי אז שאם יהיה לי קעקוע של מלאך המוות, אז כשיגיע המלאך האמיתי הוא יפחד ויברח. עד כה, זה עבד לא רע.
אחרי הצבא נסעתי למזרח ובמהלך שהותי בתאילנד עשיתי שני קעקועים. אחד שרשרת על זרוע יד ימין, התערבתי עם מטיילת ישראלית שאני לא אפחד לעשות שרשרת שלמה וניצחתי. הקעקוע השני הוא של אישה חצי ערוצה וסביב המשפט, כל מה שהעולם צריך זה סמים, אלכוהול ושלום. חיפשתי משפט עם משמעות, זה הדבר הכי קרוב שמצאתי בזמנו.
במשך הרבה שנים שכחתי מהעניין. באופן טבעי ראיתי את הקעקועים כל יום כשהתקלחתי אבל לא חשבתי לעשות חדשים. לא מצאתי סיבה מספיק טובה בשביל זה. עד שלפני כמה שנים חשבתי שזה יהיה נחמד לעשות עוד אחד, משהו שמתאים לחיי בנקודת הזמן הנוכחית.
לפני שיעלה באה לעולם, החלטתי שאחרי הלידה, אם הכל יילך טוב, אעשה קעקוע שיסמל את בואה. חודשיים בערך אחרי הלידה, עשיתי קעקוע של שלושה פינגווינים. שניים גדולים ואחד קטן. הורים וילדה. אני אוהב אותו. יום אחד כשיעלה תגדל אספר לה עליו. מקווה שהיא תאהב פינגווינים.
לאחרונה עשיתי עוד שני קעקועים. שניים טקסטים. בחרתי בציטוטים מתוך שירים שאני אוהב, אחד זה משפט מתוך "מעלי דממה" של שי צברי (תן לי לבוא וללכת, רק לנגן אהבה") הוא מלווה אותי לא מעט בנקודות שונות, השני זה בית מתוך השיר "בורן טו ראן" של ספרינגסטין, משהו אופטימי-פסימי, יום אחד אנחנו נגיע אל המקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו.
אני אוהב קעקועים, הם מוסיפים משהו מיוחד לגוף, אני אוהב שיש מאחוריהם סיפור מסוים, מסר או משמעות. זו גם דרך להביע את עצמך ולקחת את זה איתך לכל מקום.
