פגישה בבנגקוק
ילד מכסה את אוזניו
הוא זכר את פניו כמו שזוכרים רגע התנגשות. חלפו שנים, אבל הוא זכר אותן היטב.
פנים מאורכות, שיער גולש מן המצח עד הכתף, עיניים ירוקות , גוף רזה , שרירי במידה, "הילד היפה של הכיתה" כולם קראו לו, אפילו המורות בבית הספר. הביט עליו מבית הקפה בו שתה את הראשון של הבוקר. והוא, היפה הזה, צועד עם התיק על גבו, לא מראה לא שיגרתי כאן, אבל בכול זאת הוא לא נראה מתאים.
סקר אותו בעיניו עד הפינה, חשש שיעלם לו אז שילם במהירות בלי לסיים לשתות ויצא. חצה את הכביש , הלך בעקבותיו עד שעמד מרחק 10 מטר ממנו , מביט בתרמיל הגב שלו, היה נדמה לו שעוד שנייה יצרח. עשר שנים לא ראה אותו ועכשיו מטרים בודדים, בארץ אחרת, עיר זרה, ברחוב הכי מפורסם.
כשעמד מולו , בלי שיבחין בו נזכר שחבר סיפר לו לפני שטס, שהבחור הזה מצא עבודה בחברת מחשבים מצליחה, עם כל החבילה, מכונית, דירה בצפון העיר, מסעדות פאר. חשב שזה זוהר לרגע אבל הוא ראה את הצד המשעמם של העסקה, משרד אפור, ישיבה ממושכת מול מחשב וצפייה להיענות לבקשות של הבוסים, בגיל 23 נראה לו שהבחור חתם חוזה לכול החיים עם השעמום.
ועכשיו הוא כאן, עם תרמיל על הגב, מיוזע, עייף, לא מבין איפה הוא, מבטו זז במהירות של נסיעה על אוטוסטרדה. לא, זה בהחלט לא מי שציפיתי שיגיע לכאן, אמר לעצמו, לבנגקוק, לרחוב הקאווסן, ובכל זאת…
התקדם לאט, עמד עכשיו ממש מאחוריו, שלח את ידו אל הכתף , "שלום ירון , מה קורה?", ירון הסתובב המום, רק לפני שלוש שעות נחת שום דבר לא נראה לו דומה לאתמול, הוא בכלל לא בטוח שהיה אתמול. שלוש שעות בעיר זרה, לא היה לו מושג מה עושים כאן ובלי עזרה של תייר אנגלי מזוקן, לא היה יודע שלרחוב הזה הוא צריך להגיע. לא נרגע ולא שכח את בושת הנסיעה במונית עליה שילם 70 ₪, הביט בו מופתע מה שהיה נשכח ממנו עכשיו הוא יכול לחייך חיוך קטן, "היי עידן, מה שלומך?".
עידן הביט בפנים של ירון, לא יכול היה לשכוח אותם גם אם ממש ניסה, לפעמים כשהיה לבד היה נזכר בפנים שלו, שמח שלא שכח אותם, אלה פנים שהשפילו אותו, גרמו לו לבכות, הצחיקו אחרים על חשבונו, אלה הפנים שבשעת כעס חשב רק איך לפגוע בהם , ינקום בהם את נקמת המושפל.
"אני בסדר, מתי הגעת לכאן?" שאל מתוך סקרנות, וירון שראה רק אנשים שדוחפים אותו בשביל להצליח לעבור בין הדוכנים , הלך הצידה הניח את התיק על הרצפה והתיישב עליו, עייף ומותש, "הגעתי לכאן הבוקר לפני שעה בערך, מתי אתה הגעת לכאן?" לא היתה התעניינות בשאלה רק רצון לקבל תשומת לב, הוא היה זקוק לזה, ועכשיו. "אני במזרח כבר שלושה חודשים, בא הולך, בנגקוק זה לא מקום להישאר, אתה עוד תלמד את זה, ומה אתה עושה כאן?" כן, הוא שמע שהוא עובד בחברה רצינית, דירה בצפון העיר ושיש לו חוזה עם חיים משעממים, ועדיין לא הבין מה הוא עושה כאן.
"מה אני עושה כאן? סיפור ארוך" ושתק, עידן הביט בו משועשע, התשובה שלו הזכירה לו "בקרוב" של סרט, הוא הדליק פתיל ועכשיו הסקרנות תבעבע, "אני רואה שלא מצאת עוד גסט האוס, כדי שתמהר עוד מעט תחלוף שעת הצ'ק אאוט, אחרי זה לא יהיה לך סיכוי למצוא חדר, אתה לא היחידי שמחפש אתה יודע", כמעט שהביא את היד ללחיצה ופרידה אבל אז ירון ביקש ממנו שיעזור לו, " אני לא מכיר את המקום, איכפת לך לבוא איתי ולעזור לי לחפש?" עידן היה מופתע, הוא יכול היה להשאיר אותו כאן, וכך היה מבטיח לעצמו שהוא היה נשאר עד הערב בלי חדר, אבל ידע שמתוך חולשה הוא ביקש ממנו עזרה, כרגע זה הספיק לו. הציע לו להביא את התיק לחדר שלו ככה יהיה לו יותר קל לחפש חדר, ואם אז עדיין ירצה, הוא יבוא איתו לחפש חדר.
הלכו במורד הרחוב, פנו באחת הסמטאות הצרות עידן הוביל, ירון השתרך אחריו עם התרמיל על גבו, נכנסו למבנה ספק בנוי ספק הרוס, עלו במדרגות לקומה השנייה, ירון הביט סביב שום דבר ממה שראה לא הזכיר לו את מה שהכיר. מבנה קטן מלוכלך, דומה יותר לכלא מאשר למקום שמארח תיירים שבאו לנפוש, קירות מקולפים, צינורות גלויים. עידן פתח את דלת חדר מספר 12, יכול היה לנחש מה עובר לירון בראש שראה את החדר, מיטה קטנה, בלי שולחן, בלי כיסא, אפילו שקע חשמל לא היה שם, רק מנורה מעל המיטה וחלון קטן שיכל להאיר את החדר במשך היום, אם השמש במקרה היתה עוברת ליד. רחוק מהדירה בצפון, חייך לעצמו בלי שישים לב.
"אל תשים לב לבלגן, הרגשה ביתית אתה יודע" ניסה עידן להרגיע אותו אבל את ירון הדבר האחרון שעניין היה הבלגן בחדר של עידן, זכר את החיים הטובים שהיו לו רק לפני יומיים, דירה עם מרפסת, מכונת קפה משוכללת, מערכת קולנוע ביתית שאישרה לו לא לצאת מהבית, לא דמיין שלחורים כאלה יגיע, מספיק לו עונש אחד למה צריך לסבול עוד? המחשבה הזאת לא עזבה אותו.
ברח. לא חשב לאן. פשוט ברח. כמו הרפתקן מלידה שמסובב גלובוס ואיפה שהאצבע נוחתת לשם הוא נוסע. והוא הכי רחוק שהגיע עד אז היה לונדון, טיול עם המשפחה.
"תדע, כול המקומות בבנגקוק הם כאלה, לפחות אלה שבמחירים נמוכים, אם אתה רוצה משהו יותר מפואר אז תלך להילטון או מקום כזה, למה כאן הכול אותו הדבר, אז אל תיקח את זה קשה מדי", עידן הבין שהבחור שעומד מולו לא מבין איפה הוא נמצא, ניסה, לא בלי הנאה, להוריד אותו אל הקרקע.
"יש בגסט האוס הזה חדר פנוי?", ירון לא הקשיב לשום מילה של עידן, ויתר על הכול, על כול ההטבות והמותרות שהיו לו, רצה רק מיטה ולא איכפת לו אם תהיה צבאית אפילו, העיקר להניח את הראש ולישון, שבוע שלם אם אפשר. "אפשר לשאול", עידן ענה בחוסר ברירה, ידע שאם ישאל ייענה בחיוב, ואז הוא יאלץ לפגוש את האדם שכול ילדותו שנא, במשך כל הימים שנותרו לו כאן עד החזרה.
הביט בו ושתק. הוא יכול היה לדרוך עליו, לרמוס אותו כמו שרומסים אבנים קטנים בהליכה שגרתית, אבל לא עשה את זה. למרות שכול ילדותו פחד ממנו, כול ילדותו עברה בצל שלו, עם הצחוק שהיה מזכיר לו צחוק מכשפה, וגללים של מילים ששפך עליו. ילדות שלמה חיכה לרגע שלא יראה אותו עוד ואם יראה אז ידו תהיה על העליונה, אבל עכשיו כשידע שידו על העליונה, ידע גם שהאדם שעומד מולו מרגיש ויודע את זה. זה הספיק לו.
ירדו ביחד אל דלפק הכניסה, ניגשו אל הבחור שעד עכשיו לא היה ברור לעידן אם המקום שלו או שהוא רק בן משפחה שעובד כאן, בתנועה חברית לחץ את יד הבחור, רצה שירון יקלוט כול תנועה ,כול מילה, שיראה כמה אוהבים אותו כאן למרות שבילדותו הוא קרא לו טיפש ומכוער, כאן הוא הבוס. התנהג בשחצנות שידע שאצל התאילנדי זה יתקבל בטבעיות למרות שהוא עצמו נגעל מזה, "באבא, יש לך חדר פנוי בשביל חבר שלי?" לא הכיר את עצמו מתנהג ככה אבל החליט לרגע לצאת מתוך עצמו ולהיות מישהו אחר. כמו המישהו שתמיד עזר לו בזמן שהוא היה הביישן ששותק ומהופנט מהתנהגות הזאת. הנה עכשיו הוא כמוהו, חברותי, אהוב, משתלב. עידן רצה שירון יקלוט איך הוא מתנהג ואיך זה בא לו בטבעיות ולא רק זה, אלא גם שיזכור שרק בגללו יש לו כאן חדר, רק בגלל שאוהבים אותו כאן , יסדרו בשבילו חדר לחבר שלא ראה עשר שנים והיה שמח לא לראות עוד.
התאילנדי עלה איתם לקומה הראשונה, פתח את חדר מספר 5 ושאל את עידן אם חבר שלו מעוניין, עידן הביט בירון שהביט בחדר, לא מכונת קפה, לא מיטה עם שלט, לא מערכת קולנוע ביתית, רק מיטה פשוטה, עם מנורה מעל, וחלון קטן מעל המיטה, וקירות שמתקלפים והם אפילו לא בצבע האמיתי שלהם. "כן, אני לוקח", אמר ירון לעידן, ועידן שאל את התאילנדי כמה ללילה, התאילנדי חייך ידע את המשחק, וענה "בשבילכם 100 באט כול אחד, לכול חדר" עידן חייך אמר תודה בחביביות והוסיף שירדו עוד כמה דקות לעשות צ'ק אין מסודר. התאילנדי הלך, ירון התיישב על המיטה, שותק, מבטו מהופנט אל הקיר אל נקודה אחת שעידן לא הבין מה היא, לא היה לו כוח למשחקים האלו, רצה להיפטר ממנו, אחרי שניות של שתיקה ביקש ממנו לבוא לקחת את התיק שלו בשביל שיוכל לצאת אל הסידורים שלו. ירון עדיין שתק, הבין שאין לו ברירה לקבל את מה שיש, לא ידע שאין לו הרבה זמן להתרגל.
עידן היה כאן כבר כמה פעמים בשנים האחרונות, הוא ראה לא מעט צעירים שהגיעו לכאן בשאיפה לעשות את טיול חייהם וחזרו אחרי שבוע הביתה כי לא יכלו להתרגל לתנאים ולמראות, הימר עם עצמו שירון יחזור גם , אחרי שבוע אם לא מחר בערב.
"שמע, אמרתי לך", אמר לו בקול עדין אך נוקב, "בנגקוק זה לא צפון תל אביב", ידע שהוא משפיל ומביך אותו, "בנגקוק זה עולם אחר ממה שהכרת, חדרים פשוטים, רובם מזכירים בתי כלא, אבל במחיר כזה תאמין לי שזה מתנה, רק עשר שקל. אם תלך למקום אחר עכשיו תשלם עשרים שקל, תחיה עם זה עד שתדע לאן אתה ממשיך מכאן" ירון עדיין שתק, עידן הבין שהבחור לא מתכוון לדבר, אז פנה ללכת , זרק לעבר ירון שהוא עולה לחדר ואם לא יבוא תוך עשר דקות לקחת את התיק שלו הוא ילך ויש לו כוונה לחזור רק בערב, רגע לפני שעידן יצא מהחדר, שמע את ירון צועק לעברו בחצי קול, "היי איכפת לך, אם אבוא איתך לסידורים שלך, אין לי מה לעשות כאן". הקול שלו הזכיר לו קול של ילד שזקוק למישהו מבוגר שישמור עליו, חייך לעברו חיוך מאולץ ויצא מן החדר. ירון הלך אחריו בלי לחכות לתשובה, הביט שוב בקירות המתקלפים ובצינורות הגלויים, התאמץ לא לבכות, בימים האחרונים בכה הרבה, עכשיו ההרגשה של לפני הבכי היתה דומה להרגשה של הבכי ממש.
שניהם צעדו ברחוב, הלכו על מדרכה עמוסת הדוכנים, ירדו אל הכביש עמוס האנשים, שתקו, לא חברים, אפילו זיכרונות לעלות ביחד אין להם. עידן חשב לעצמו שיכול לרצוח אותו באחד הימים ואיש לא ידע שזה הוא, ירון הביט באנשים שעוברים לידו ומולו, אין לו קשר אליהם אין ביניהם שום דבר משותף, אפילו עם האדם איתו הוא הולך אין לו דבר אחד במשותף, אלא אם ילדות בבית ספר יסודי משני צידי המתרס נחשבת.
"איזה סידורים יש לך לעשות?" שאל, ניסה להיזכר מתי פעם אחרונה נזכר בעידן, זה היה ביום הולדת של חבר משותף כבר בימי התיכון. עידן לא בא והחבר כעס, ירון זוכר איך פלט משפט בנוסח "בטח לא מצא בגד שיתאים לפנים שלו" כולם צחקו, זה היה אמור לשפר את מצב רוחו אבל זה לא.
"אני צריך לשלוח מיילים, יש לי לקנות עוד כמה מתנות לפני שאני טס שבוע הבא בחזרה", יכול היה לשקר לו, לא ידע איך, לא היתה לו סיבה.
ירון שתק, חיפש איך לנסח את השאלה רצה לנסח בלי להרגיש מושפל יותר ממה שהוא מרגיש, "איכפת לך אם אצטרף אלייך?", שאל בקול מגמגם ממבוכה, אתה האדם היחידי שאני מכיר כאן ואני ממש לא מכיר את המקום". עידן הביט בו, לשנייה חייך, ירון לא הבין למה, לעזאזל הייתי צריך לזרוק אותו , להיות לבד לא היה ממש מזיז לי לשמוע שהוא נדרס או משהו, ככה גם אני אהנה למה אני לא עושה את זה? יכול להיות שאני באמת בן אדם טוב, סובב את מבטו אל צד ימין של הרחוב מביט כמה שניות באנשים החולפים, סיבב את מבטו אל צד שמאל, להראות לו שהוא חושב על זה. בכול הטיול העדיף להיות לבד, לא היה אדם חברותי במיוחד, הסתובב רק עם מעטים וגם לא להרבה זמן, לא אהב שאנשים שאלו אותו שאלות, שאנשים דחקו והאיצו בו, שנא ללכת בקצב של אחרים, שנא ששפטו אותו על מעשיו.
"טוב בסדר, בוא נלך, אני אראה לך איפה הכי זול לשלוח מיילים, איפה הבר הכי טוב, תלמד קצת את המקום, אולי בינתיים תמצא מישהו שיעזור לך כאן" את המשפט האחרון אמר בכעס מסוים, ירון הבחין בכך, הוא הבחין גם בציניות שבקולו. נכנסו לבית קפה מלא מחשבים, עידן התיישב ליד מחשב, המחשבים שלידו היו תפוסים, ירון הביט על האנשים כמו מצפה שאחד מהם יקום בשבילו, אבל אף אחד לא קם. עידן הביט בו, "משהו לא בסדר?", שאל לא מבין למה הוא עומד לידו ולא יושב ליד מחשב, "אין כאן מחשב פנוי" אמר לו ירון בקול של אותו ילד קטן שזקוק לשמירה של מבוגר, עידן ראה מחשב אחד פנוי בקצה של החדר, תיאר לעצמו שירון ראה את המחשב הפנוי אבל בחר לא להתיישב מולו, "טוב, בוא נלך למקום אחר", לא רצה לשכנע אותו לשבת רחוק ממנו, למרות שלא רצה שישב קרוב אליו. עברו את הכביש אל בית קפה שבו היו שני מחשבים צמודים פנויים, התיישבו עידן לא כתב לאיש שפגש את ירון, ירון לא ידע למי לכתוב ורק בהה במחשב, עידן הביט בו ושתק. הניע את ראשו במין תנועת אוי ואבוי שכזה, זה הצחיק אותו.
כשיצאו מבית הקפה הרשה לעצמו עידן להדליק סיגריה, מה הוא רוצה לעזאזל, מאיפה הוא נפל עלי עכשיו, שבוע אחרון שלי כאן והוא צץ משום מקום, ומה הסיפור שלו ללכת איתי לכול מקום, קיבינימט.
הראה לו איפה נמצאת חנות הצילומים הכי זולה ואיפה הוא יכול לקנות ספרים בעברית, בסמטאה המחברת בין חנות הספרים לרחוב הראשי הסביר איפה כדי לו לעשות כביסה, לחץ ידיים לכול מיני מוכרים ועצר לדבר עם תיירים שפגש במהלך הטיול, כמו היה פוליטיקאי במערכת בחירות. הראה לו איפה כדי לו לקנות כרטיסים ליעדים הבאים שלו, "ממול יש מקום שממנו אתה יכול להתקשר בזול הביתה", סיפר לו כשהיו בחברת הנסיעות, וירון שותק, לא מבין שום מילה, שותק, שום סקרנות לא ניבטה ממנו, שום רצון לדעת את המקום, רק פחד וחשש, גמד בעולם הגוליברים.
נכנסו לפאב שנחשב הכי זול באזור, עידן הזמין לשניהם בירה. בעוד הוא מדבר עם המלצרית, ישב ירון מבועת על הכיסא מביט באנשים סביב, בני גילו לרוב, זרים מוחלטים. המסתובבים ברחובות בחצי עירום, חלקם עם תרמיל על הגב, צבעוניים. הוא לא צבעוני כמוהם ולא שלוו, חושש שכל זר הוא גנב שמחכה לקורבן כמוהו, מבטים זרים צועקים אליו והוא לא יוכל לענות להם בחזרה. מחזיר את מבטו אל עידן שבינתיים שלח את ידו אל עורף המלצרית וליטף אותה.
לקח לעידן כמה שניות להיזכר שירון איתו, "מה קורה בן אדם מה אתה לחוץ, תשתחרר אתה בבנגקוק, נכון מותק?" חייך אל המלצרית והיא כמו הבינה למה עידן התכוון "תשחרר מותק איטס בנגקוק בייבי" ענתה בחצי עברית חצי אנגלית עילגת. ירון רק חייך במבוכה, ולגם מבקבוק הבירה שלו.
ליד שולחן הביליארד עמדו שני בחורים אנגלים, והתווכחו, עידן לגם מבקבוק הבירה שלו והמשיך ללטף את עורף המלצרית, בין לבין הוא סיפר לירון שזה הפאב האהוב עליו בכול העיר. פאב שקט שרוב לקוחותיו קבועים, המלצריות כאן לא מחפשות כסף או אהבה עם כרטיס טיסה , קרץ בזמן שאמר את זה, סתם להשתעשע. "אחלה מקום אתה תאהב אותו", אבל ירון קם, "לא נוח לי, אני חייב ללכת", ועשה את דרכו החוצה. עידן הביט בו, התנצל בפני המלצרית , שילם והלך אחרי ירון, "היי, חכה" קרא לו וירון הסתובב, "מצטער פשוט לא יודע ,לא היה לי נוח שם". עידן נאנח "סבבה, רק הרסת לי זיון ללילה, ואם אתה חושב שאחרי זה היא או חברות שלה ירצו אותך, תשכח מזה"
מה אני מדריך טיולים מחורבן, איזה נער ליווי של הבן הזונה הזה? עידן קילל את ירון בלי קול, איזה מטומטם אני, לא מבין למה עזבתי, הייתי צריך להישאר בפאב עוד כמה שעות. אני לא חבר שלו לעזאזל. אחרי שכבר לא היה לו כוח לקטר שאל את ירון מה הוא רוצה לעשות, למרות שידע שהוא זה שיצטרך להחליט בשביל שניהם, ירון הגביר את קצב הליכתו, לשבת במקום שקט ולאכול, ענה, "יש מקדולנדס בפינה" הציע לו את ההצעה הכי טובה שיכל לקבל, אבל ירון סירב והעדיף מקום שקט, עידן צחק לעצמו דואג שירון ישים לב לצחוק שלו, מה הוא חושב שהוא ברוטשילד, תיכף הוא יבקש מסעדת סושי של אהרוני, קיבינימט. "טוב, בוא נלך מאחור, ליד בית חב"ד יש כמה מסעדות שקטות, רק שאני לא מבטיח שלא תראה שם תיירים ועוד ישראלים"
בחרו מסעדה שנראתה להם שקטה, תפסו שולחן ליד החלון, המנות היו כתובות על דף לבן פשוט, לא היו שם מנות של תיירים רק אוכל תאילנדי נטו, ירון הביט ולא הבין דבר, הוא הביט בעידן, שהרהר מעט וקרא למלצר, עידן הזמין שני מנות של אטריות עם בשר ומנה של ספרינג רול עם ירקות, "הזמנתי גם בשבילך" אמר לירון, "תיארתי לעצמי שלא תבין שום דבר מהתפריט ואני מת מרעב בשביל שתשאל שאלות". עידן הדליק סיגריה, ושתק.
ירון הביט החוצה, ילדות תאילנדיות ביקשו נדבה מעוברי אורח, תיירים נטפו זיעה מחום, מרץ זה החודש הכי חם בתאילנד, כול מי שנמצא בבנגקוק בחודש זה עושה הכול בשביל לרדת דרומה אל האיים, כבר באמצע הנסיעה הוא מדמיין את עצמו בתוך ים קר. ירון לא דמיין דבר. אולי רק חדר קטן.
"אז מה הסיפור ירון, מה אתה עושה כאן, לפי מה שסיפרו לי היית צריך לשבת עכשיו באיזו דירה בצפון העיר, ולאונן עם שטרות כסף ומכונת קפה, מה בדיוק התקלקל?" עידן שאל ולא הסתיר את ההנאה שלו מהטון שלו. ולקח עוד שאכטה מהסיגריה.
ירון כמו לא שמע את השאלה, החזיר בשאלה משלו "זה מספיק נקי כאן?" עידן צחק, נדמה שכל הצחוק שאגר מהבוקר יצא ממנו עכשיו. "אל תדאג זה לא ביוב כאן, אם זה מה שאתה חושב, זה רק נראה ככה. אם תהיה חולה זה רק ליום יומיים, לא יותר. אתה ממש לא יודע איפה אתה הא, בן אדם? וואלק אתה חייזר כאן" עידן לא יכול היה להפסיק לצחוק, צחוק ציני, אכזרי. ירון לא הגיב.
"אז מה ירון, מה הסיפור? מה אתה באמת עושה כאן? אתה לא ממש נהנה הרי ,אז מה הסיפור" עידן קטע את עצמו לרגע כדי ללגום מן הקולה, והמשיך, הוא לא היה מפספס את ההזדמנות הזאת, "תראה אנחנו יכולים לדבר על הרבה דברים אבל שנינו יודעים שאין לנו על מה לדבר, ואני לא בטוח שאנחנו ממש רוצים לדבר, אז מה הסיפור, אתה בצרות? שכבת עם אישתו של הבוס שלך או עם הבוס בעצמו?"
ונתן המנצח את ידו למפסיד ללחיצת יד.
ירון הביט בו, הרגיש כמו באמצע מדבר ריק מאדם ורק עידן שם. לא אותו רצה לפגוש, לא איתו רצה לחלק את צרותיו, אבל אין לו ברירה, יכול היה להמשיך ולהתחמק ממנו אבל הוא עוד יצטרך אותו, וזה המחיר שעליו לשלם.
"טוב", ירון החל את הסיפור ומיד השתתק לשניות והמשיך, "אני לא ממש יודע מה אני עושה כאן, אני רק יודע שלא יכולתי להישאר בארץ. כולם מדברים על המזרח אז החלטתי לנסוע לכאן, עד עכשיו, אני מודה שלא ממש הצלחתי להבין מה תופס את האנשים לבוא לכאן. עבדו עלי במונית, מצאתי חדר רק בעזרתך, אני אוכל משהו שלא טעים לי ואני לא יודע מה הכניסו לי בתוכו. אבל מה לעשות, שמבשלים משהו צריך לאכול את זה הא?" הוא שתק, המבט על פניו של עידן לא הראה לו דבר, לא עניין, לא שותפות לצער, לא רחמים, לא מצא אצלו נחמה במקרה וחיפש.
"למה רצית לעזוב את הארץ, לא היה לך טוב?" עידן שאל מיד כשירון סיים לדבר, והדליק לעצמו עוד סיגריה. בטח זה מוכיח משהו.
"בגדתי בחברה שלי עם מישהי שהתאהבתי בה, זה נמשך יותר מחודשיים, עד שיום אחד החלטתי שאני חייב לעזוב בשביל לדעת מה אני באמת רוצה, ואל מי אני מתגעגע יותר" פתאום הוא שתק, ואז כמו נזכר שהוא חייב לומר עוד משהו, אמר לפתע, "אתה מבין עכשיו מה קורה איתי ,עידן?" עידן חיכה שימשיך אבל ירון שתק. עידן פלט גיחוך מפיו, "מה שאני מבין עכשיו ירון, זה לא שהשתנית הרבה הא? אתה עדיין אותו בן אדם שלא איכפת לו מאף אחד רק מעצמו, נכון?" הרשעות בקולו הזכירה לו לרגע איך בכיתה ה' ירון צעק עליו בפני כול כיתה שהוא ילד מכוער ומטומטם ואפילו כלב יותר חכם ממנו, ורק בשביל להשפיל אותו עוד בפני כול הבנות בכיתה החל לחקות אותו. עידן נזכר איך הוא בכה וירון רק צחק עליו שהוא תינוק ואז זרק עליו בקבוק מים ושאל אם הוא רוצה את המוצץ שלו גם.
ירון הביט בעידן עכשיו, הניח את הסכו"ם על השולחן, "עזוב זה לא ילך, אנחנו לא חברים" אמר לו בנימה מאכזבת מעט, "זו היתה טעות שלי להאמין שאנחנו יכולים להיות כאלה, בטח נהנית לראות אותי היום, איך אני סובל, אתה יכול לצחוק ולהיות מאושר, לא אפריע לך, אתה יכול ליהנות מהארוחה שלך, אתה בטח תהנה ממנה יותר עכשיו" קם ללכת אבל עידן תפס אותו ביד, היתה לו הרגשה הרעה בבטן כמו שתמיד היתה לו כשהוא עשה משהו רע, היא החלה לעשות את שלה, "תראה אני מצטער זה לא היה במקום, אוקיי?" אמר בקול שקט, "שב תאכל, אל תעשה סצנות. אתה צודק אנחנו לא חברים אנחנו אפילו לא קרובים לזה, אבל אין לך כרגע מישהו אחר כאן ואת האמת אתה לא נראה במצב להכיר אנשים חדשים. אל תיקח את זה קשה", עכשיו הקול שלו היה גם מרגיע. "גם אותי בנסיעה הראשונה דפקו לא מעט ביומיים הראשונים, שילמתי 50 שקל יותר מכולם במונית, 40 שקל יותר על חדר מחורבן בגסט האוס, זה קורה תאמין לי, אתה לא הראשון ולא האחרון שתידפק, עזוב עכשיו את זה ואת כול השאר תהנה, תנוח, ונראה מה יקרה" ברגע שירון שמע את המילה, נראה, הוא הבין שעידן איתו, לא משנה מה יקרה הוא איתו, אולי לא ישכח מה היה פעם אבל הוא יניח לזה עכשיו, חיוך על פניו. לראשונה ביום זה הוא לא הרגיש לבד.
ישבו ואכלו בשקט, כמו פחדו להעיר את עצמם, מבוכה ומועקה התערבבו באוויר, לא נתנו להם מנוח, מדי פעם עידן ניגב את פניו גם אם לא הרגיש לכלוך, כשהיה ילד קטן נהגו הילדים ללעוג לו שהוא מלוכלך, עם השנים למד שזה לא משנה מה אומרים העיקר ההרגשה האישית, אבל מזה לא יכול היה להימנע.
"מה התוכניות שלך", שאל ירון בלי להרים את פניו מהצלחת, "שום דבר מיוחד עוד שבוע אני בת"א, מתחיל את החיים" ענה לו עידן בין לגימה ללגימה, ועד אז מה? שאל ירון שהרים בינתיים את ראשו מהצלחת והוריד אותו שוב כמו בחן את האוכל לפרטי פרטים. "בנגקוק אני יודע, קניות, אוכל, שתייה, אשלים שעות שינה שבטח יחסרו לי כשאחזור" ענה וקרא למלצר שיביא לו קולה.
סיימו לאכול, עידן שילם ושניהם יצאו מהמקום. פעם כשעוד היו קטנים מדי בשביל לשנוא אחד את השני, עידן היה מזמין את ירון לאכול אצלו בערב, היו אז חברים טובים, עד שירון מצא חברים חדשים ולא היתה לו סיבה להיות חבר של עידן.
"מה דעתך לנסוע לשבוע לאי בצפון, כלומר ביחד?" ירון שאל וכמעט ולא נשמע קול בזמן שעשה את זה, אבל עידן קלט מספיק כדי לצחוק, "האיים בדרום לא בצפון" ירון לא הבין מה מצחיק כל כך , "לא יודע יש לי שבוע ולא ממש בא לי להתחיל בנסיעות עכשיו, מה עוד שבלי קניות לא יקבלו אותי בבית" בלי התעניינות רק בשביל הלחץ ירון שאל "באיים אין מה לקנות?" לא אין שם דבר, עידן ענה והדליק לעצמו עוד סיגריה, בין אחת לשנייה נשבע לעצמו לא לעשן יותר. "אתה יכול לבוא לחמישה ימים ולחזור, אז יהיה לך זמן לעשות קניות" ההתעקשות שלו הזכירה כניעה מוחלטת של חייל בפני שוביו.
ירון היה עצוב, לא ידע אם בגלל שיאלץ לנסוע לבד או בגלל שנאלץ לשכנע את עידן לבוא איתו. עידן הביט בו "אתה רוצה שאבוא איתך לאיים?" ירון ענה במהרה, "כן, לא, כן, אתה מבין אני לא מכיר כאן אף אחד ואני אפילו לא יודע לאיזה אי כדי ללכת, חוץ מזה יהיה נחמד לא, לחשוב בלי לחץ" , ירון השפיל את מבטו, המאמץ על המשפט האחרון נראה לו כמו מאמץ של ריצת עשרת אלפים. "באיים אי אפשר לחשוב. זה ים, חול, שתייה, סמים, תאמין לי, אני יודע" ענה לו עידן, והוא ידע חמישה איים בשני טיולים באחד מהם נתקע חודש ימים. "אז ניסע לאי שקט" ענה ירון. עידן הלך מלפניו לאט, והסתובב אל ירון שנשאר מאחור, "או קיי, בוא נלך לקנות כרטיס למחר בבוקר ככה לא נפסיד את הלילה בגסט האוס, זה אי קרוב 4 שעות מכאן, קו סמאט "
בשמונה וחצי בבוקר אסף אותם המיני ואן ממקום המפגש, הם היו שניים בתוך קבוצה של עשרה, ישבו זה לצד זה. זה היה ירון שהתעורר ראשון, לא יכול לישון כול הלילה, וכשנרדם בחמש בבוקר זה היה רק לשעה אחת, עידן התעורר משעון מעורר, קרא לירון שהיה מוכן כבר עם התיק הקטן שארז בערב הקודם.
עכשיו במיני ואן, שלוש שעות ועוד שעה בסירה, לא מדברים, חוץ מתביא לי, תזוז, תודה ובבקשה. שום דבר, לא התעייף עוד עידן מכול זה, נראה לו מוזר, אבל למד משהו בזמן שטייל, שכול דבר שקורה לך כאן הוא לא מוזר, אלא פשוט לא יכול להתקיים בשגרת החיים הפשוטה שלו. בטיול רחוק מהכול אין גבול, אין זמן, אין אולי, ואין אבל. כול דבר אפשרי ואסור לקבל דברים בהפתעה. זה הורס את כול ההנאה.
וירון? מביט מן החלון ומנסה לעכל, חושב אולי ביציאה הבאה נגיע להרצליה, אולי הפנייה הבאה היא למשרד. אבל לא רק טנדרים עמוסים אדם מן החלונות, אותיות מוזרות משלובות במשפטים באנגלית, בתים קטנים מעץ בשולי הכביש, וילדים שמבקשים נדבות בכול צומת ותחנת דלק, ואיפה הוא לעזאזל? איפה הוא?
קו סאמט.
אי קטן, שלושים דקות הליכה מספיקות לעבור מצד אחד לצד השני של האי, ים טורקיז וחול לבן, סלעים מפרידים מחוף לחוף, זוגות שוכבים על החוף, כאן זו תאילנד, וכאן זה לא, מה שנראה פשוט כול כך הוא מורכב יותר מהכול.
הולכים אל שדרת וילות בלב האי, כאן עידן היה פעם שעברה, לירון זה מזכיר את הצימר שהיה עם החברה או המאהבת, כבר שכח. עידן לוקח את המפתחות מפקיד הקבלה, נותן לירון את המפתח שלו. שניהם הולכים, ירון מאחורי עידן, כל אחד לווילה שלו. עידן נכנס אל שלו, ירון מחכה רגע בחוץ ונכנס אף הוא פנימה, ציפה שעידן יגיד לו משהו, אבל שום דבר, הכול שקט. אחרי שעה יצאו אל החוף, מן המרפסות שלהם יכלו לראות את השמש טובעת בכחול של הים, ואת הנופשים שוכבים כמו מתים על החוף, אבל זה לא הספיק להם, החליטו לרדת לשבת על החוף.
יושבים על החול, לא עושים דבר. עידן חייך מדי פעם, ירון לא הבין למה, רק אחרי שניות שם לב לבחורות החולפות מול עיניהם, וצחק עמו, מבוכה קלה היתה בצחוק שלו, ובכל זאת הרגיש טוב עם הסיטואציה "יש כאן מלריה?" שאל את עידן כדי שזה לא יבחין במבוכה שלו, "לא, אבל תשים משחה נגד יתושים, כאן הם הכי נוראיים" עידן ענה לו השמש ישבה על פניהם, מול עיניהם בחורות שיחקו עם בחורים כדורעף חופים, עידן נתן לירון את בקבוק הבירה שקנה לו קודם בסופר, והדליק לעצמו סיגריה, לא ככה דמיין את השבוע האחרון, לא זה הסיפור שחשב שיספר לחברים שיחזור, הביט בירון והבין שיש בסיפור הזה גם משהו טוב.
בערב ישבו באחד מהפאבים שעל החוף, ירון הזמין קולה ועידן שתי בירות. מדי פעם העירו זה לזה על מה להביט, אחר כך צחקו כמו ילדים. ירון נזכר איך פעם בכיתה ח' רגע לפני מסיבת הסיום, עמד בחצר הבית ספר עם חבר לכיתה, ושניהם הביטו בעידן וצחקו, איזה ילד מטומטם, אף פעם לא יהיו לו חברים צחק החבר, וירון המשיך לרדת עליו שלא בפניו, כן, תמיד מסריח, תמיד נעלב, עוד עשר שנים לא תהיה לו חברה. עכשיו הביט בו, לרגע שכח למה בכלל הגיע לתאילנד. עידן היה שקוע במלצריות ובגרמנים שמילאו את המקום. בפעם שעברה שהיה באי הזה לא נכנס למים אפילו לא פעם אחת, רק שכב על החוף או שיחק סנוקר, אמר לעצמו שמחר הוא חייב להיכנס למים. בינתיים המלצר הביא להם את המנות שהזמינו.
"חשבת מה אתה הולך לעשות כשתחזור?" עידן שאל בלי להרים את המבט מהצלחת, ירון המשיך להביט בו ועיניו נעו ממנו אל האנשים הסועדים סביבם, "לא יודע, יש לי זמן אני מעריך" עידן סיים את מנה, ניגב את פניו, והצית לעצמו סיגריה תוך שהוא פורש את ידיו על השולחן בתנועה רחבה, מחווה לעצמו. "יש לך זמן אבל תדע שבטיול הזמן עובר מהר ובלי לשים לב תמצא את עצמך שוב בת"א, אותה לחות רק יותר קרוב לבית" עידן חייך, ירון חייך אחריו "ומה איתך אתה חוזר עוד שבוע, תצטרך להסביר לחברים ולמשפחה למה לא קנית להם מתנות, ומה אתה הולך לעשות?", "כן מתנות", חייך עידן ולקח שאכטה מהסיגריה התאילנדית שלו, "אני תמיד אוכל להאשים אותך בזה", "זה מגיע לי" קטע אותו ירון, :אתה יכול להאשים אותי" ,הוסיף, הייתי מניאק אני יודע".
"עזוב זה נגמר זה היה מזמן עכשיו אנחנו כאן, יש לך בעיה, אני מתאר לעצמי שנדע אך לפתור אותה" ירון הביט בעידן, ואמר לעצמו בלי קול שלא ישמע, "כן אנחנו כאן עכשיו, זה נגמר, ואנחנו נדע לפתור את הבעיה"
"לא יודע מה אני הולך לעשות כשאחזור, עבודה, לימודים, אולי עוד נסיעה, לא יודע, לא בוער לי"
הוא הפיל את הסיגריה אל החול במקום לכבות אותה במאפרה, וניסה לזהות את השיר שהתנגן בפאב הסמוך, זה היה להיט שלא זכר את שמו.
