liront231

את סופרת את הימים ואנחנו לא מדברים כשאנחנו יושבים מול המסך, אני נרדם ואת ממשיכה כשאנחנו יוצאים החוצה, הכל...

גשם חזק מלווה אותנו בכל מבט, בכל תנועה מזכיר לנו שאנחנו עדיין בחיים גם אם אנחנו כבר לא רואים...

הנה אתה מוריד את המים עומד מול החלון במרפסת ומתבונן בילדים שרצים על המגרש שום עץ לא יצמח פתאום...

אני רוצה לנסוע איתך כל הלילה כמו שעושים חברים שלא נפגשו שנים ניסע ביחד על הכביש המהיר כל הדרך...

ושב מול הסירות מתבונן איך הן מפליגות מהנמל השמיים לא נפתחים במקרה הפצע שנפתח ומדמם, לא הופיע משום מקום...

לפני כשבועיים, התאשפזתי בבית חולים. כפי שאפשר להבין אולי, מתוך הטקסטים, זה לא דבר חדש בשבילי. רק בשנה האחרונה...

מול חלון גדול משקיף אל ים, ישבנו הבטנו איך השמיים קורעים את המסכה מעליהם אנשים חיפשו מחסה, ואנחנו התכנסנו...

שוב אנחנו מספרים את אותם סיפורים חוזרים עליהם שוב ושוב כמו ההורים לא זוכרים שמות, לא זוכרים פנים זה...

את אוספת אותי אלייך מבקשת שאחזיק לך את היד בזמן שמישהו עובר ממול בשבילך זו התשובה בשבילי זה משהו...

שתפו אותי