קחי אותי עכשיו
אנחנו לא עשירים, לא יפים, לא חכמים אבל יש לנו את המוזיקה ויש לנו את הרוח שנושבת בכיוון שלנו...
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
אנחנו לא עשירים, לא יפים, לא חכמים אבל יש לנו את המוזיקה ויש לנו את הרוח שנושבת בכיוון שלנו...
סיגריות וקולה וזוגות יושבים בסלון קטן מהמרפסת אפשר לראות את כל העיר לכאן, המלחמה לא חודרת זוג יושב...
לא ראינו איך השמיים שינו את צבעם לא ידענו איך להפליג בדמיון כשהמציאות לא הצליחה לעצור את עצמה בפתח...
יש ימים טובים ויש ימים רעים בחישוב הסופי אין מנצחים אנחנו נשבים בקסם של הזמן מתערבלים בדרכים שמובילות...
אני זוכר תמונה בדצמבר שנינו עומדים בקצה מביטים על התנועה שום דבר חדש לא מגיע לכאן היינו ילדים...
אנחנו מתאבדים בשקט כשהחיים לצידנו לא נוגעים לא פוסקים מתאבדים בשקט וההורים מביטים בנו הם התאבדו פעם ולא...
בסוף יהיה כאן טוב אחרי שכל ההזדמנויות ייאבדו לא תהיה עוד ברירה נצטרך לצאת ולקחת את זה כמו שזה...
ושנינו נשענים מול ים על גדר קטנה שמישהו תלה עליה שלט למכירה את לא אומרת מילה אני לא שואל...