עינייך אדומות
עינייך אדומות כמו צייר אותך זר שעזב באמצע הציור את החדר השאיר אותך ככה ואני נכנסתי במקרה הבטתי...
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
עינייך אדומות כמו צייר אותך זר שעזב באמצע הציור את החדר השאיר אותך ככה ואני נכנסתי במקרה הבטתי...
תמונות ילדות לא מספרות את הסיפור האמיתי הן מוחבאות עמוק בתוך הארון לא נוכל להסתיר אותן עמוק יותר הן...
יום אחד מישהו מאיתנו יילך והשני יישאר לבד הייתי רוצה שתבטיחי לי, תהיי את הראשונה שתחצי את הדלת...
וכשכל מסביב צף עד טובע אני מדמיין איך אנחנו נמלטים מכאן ברגע האחרון יש מקום בחוץ שמחכה לנו ...
ושנינו מביטים אל הים שני ילדים בעולם של מבוגרים שמגלים בפעם הראשונה לאן גולשים הגלים אין כאן משהו...
הם סגרו לנו את הים, אחר כך גם את הפארק אם נמתין יותר מדי לא יהיה לנו סיכוי להתאהב...