בית חולים

היתה לי פעם תיאוריה, שבית חולים הוא כמו בית סוהר. נכנסים בלי לדעת מתי יוצאים, לובשים מדים מיוחדים, יש שיחת קבלה, מקבלים מיטה, האחיות הן על תקן סוהרים, רופאים ורופאות הם על תקן שוטרים וקצינים, בכל בוקר יש ביקור רופאים כמו מסדר בוקר,  הבדיקות הם בעצם מפגשי שיקום, יש שעות קבלה מוגבלות בזמן, האוכל מוגש באותם מגשים ויש לו טעם דומה, המבנה נראה אותו דבר עם אגפים מחלקות חדרים והכל מגודר כמובן.

כמו אסירים שמועדים ליפול, גם המאושפזים והחולים יודעים, אתה יכול לצאת מבית החולים אבל אתה לא יכול לעזוב אותו לעולם. אתה תמיד תחזור לשם. כל לילה אתה מפחד לחזור לשם. עד היום התיאוריה עומדת בעינה.

היום זה לא שונה

מאז הוקם האתר, חזרתי לבית חולים מספר פעמים, בכל פעם מאותה סיבה, סיבה לכאורה לא חשובה ולא משמעותית, אך בכל פעם ניסיתי לראות את הדברים כמו שאמורים לראות את הדברים, בסך הכל קיר קטן בדרך, לא יותר מזה, אך זה לא נכון, זה לא באמת ככה.

יש מי שיכול לראות בבית חולים, סוג של בית הבראה או מלון לחופשה קצרה, אני לא, אני לא יכול לשכוח שום דבר, גם לא את העובדה שאני תמיד חוזר לשם.