לאן נעלם הילד
מול המראה הילד נעלם אי אפשר לראות את העקבות בחדר הדלת נעולה, הטלוויזיה מנגנת פרסומות אחר כך שיר ישן...
המוטו שלי לגבי הורים הוא כזה:
עד גיל 10, פחות או יותר, אנחנו חושבים שהם אלוהים.
מגיל 10 עד גיל 20, פחות או יותר, אנחנו חושבים שהם השטן.
מגיל עשרים והלאה, אנחנו מבינים שהם בני אדם ועם הזמן אנחנו הופכים דומים להם. משוכללים מעט יותר, מקווים להימנע מטעויות ומגלים שבסופו של דבר, אנחנו לא שונים כל כך.
מול המראה הילד נעלם אי אפשר לראות את העקבות בחדר הדלת נעולה, הטלוויזיה מנגנת פרסומות אחר כך שיר ישן...
אין לנו סיכוי להינצל כותבים את המשפט על החול ואז נסוגים בחזרה אל המבצר להביט מה עשינו, מה שהיה...
את מתיישבת מול המסך חיילים רצים לקראתך בסערה את לא יודעת איך להגיב מחבקת אותי בשביל להרגיש לא...
המלחמה הזאת לוקחת אותנו רחוק מהסרטים שלמדנו לאהוב, הגיבורים הלכו לישון נשארנו לבד על הספה בגדים זרוקים בכל מקום...
לא עזבנו עיירה עלובה לא היינו המפסידנים הגדולים בסרטים זה תמיד יותר רומנטי אצלנו, זה אותה רוח נושבת מקצה...
השלטים לא מכוונים לשום מקום מביט במטרות מתקרבות או מתרחקות היה כאן עלבון ,השאיר סימנים עכשיו במקומות לא מוכרים...
כל הארוחה הקשבתי לשיחות סביב השולחן זרים דיברו עברית, ישראלים בשפות שונות את ישבת ביניהם כמו אחת מהם ואני...
כשנכתוב את הסיפור שלנו הקירות יתמלאו מילים החלל יתמלא תמונות ואנחנו לא נסיר מעצמנו דבר שניים שמעולם לא...
חוזר לאט אל הסיפורים ההם רחובות עם ילדים צמחי פרא ואיך רכבנו על אופניים לקצה השני של הרחוב ...