בכיתי בשבילך
לפני שאת מכבה את המסך בשביל שלא אגלה את שירייך אל תשכחי לכתוב להם סוף אחר מזה שכתוב ממילא...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
לפני שאת מכבה את המסך בשביל שלא אגלה את שירייך אל תשכחי לכתוב להם סוף אחר מזה שכתוב ממילא...
נכנסתי בשקט, לא חיפשתי שמישהו ישים לב מעילי עור ואנשים עם זקנים יכולתי לספור על כל אחד חמישים הרגשתי...
קו ועוד קו בואי נחבר כמה קווים בסופו של יום נהיה שנינו מתוחים על פני חוף הים אנשים יצפו...
לכולם יש פצעים, כולם שבורים, כך אמר הזמר והשאיר אותנו עם המילים הבטתי בך כשאספת את הבגדים מהמיטה מעבירה...
זוכר את הרובים ששיחקנו איתם שהיינו ילדים עכשיו הכול השתנה אסור לנו לשחק יותר הילדות התרחקה עכשיו נשחק במשהו...
אנשים מחפשים את הכסף הגדול ילדים במנהרות חשוכות הכול נסוג לקו הגבול הוא עלה באש כולם יכולים עכשיו...