מישהו זוכר אותי
חוף גואה, קצת לפני המילניום יושב על החוף מדמיין איך סוף העולם ייראה בחור מקנדה מבקש שאלמד אותו עברית...
לבנגקוק הגעתי פעמיים בחיי, פעם ראשונה בשנת 2000, אחרי תקופה ארוכה שהייתי בהודו. היא נראתה לי כמו עיר אירופאית לכל דבר. רשתות מערביות, קניונים , בתי מלון יפים ומכוניות פאר. לקח לי זמן להבין שזו עיר עטיפה, מושכת וזוהרת, אבל אין בה שום דבר בפנים.
שנה לאחר מכן הגעתי לעיר בפעם השנייה, הפעם היא שימשה לי בסיס כניסה ויציאה למדינות סמוכות. הבנתי שזו עיר נפלאה לחופשה של כמה ימים, אחר כך בא השיגעון, אז עדיף לעזוב אותה.
איך בנגקוק נראית בעיניי היום
היום שנים אחרי, בנגקוק נראית לי מזויפת כמו השעונים היא מציעה בשווקים שלה, עיר נטולת כל חן והשפעה, חסרת משמעות, עיר שאין בה דבר. אולי היא החופש כמו שהוא אמור להיות מגולם בסרטים שלנו.
חוף גואה, קצת לפני המילניום יושב על החוף מדמיין איך סוף העולם ייראה בחור מקנדה מבקש שאלמד אותו עברית...
ארבע בבוקר, אין לנו מה לעשות שברנו את כל השיאים שיכולנו להחזיק בפנים עדיין חם, בחוץ זה שלב ביניים...
ישבנו בקצה של הבר היא דיברה על החיים אני חיפשתי אהבה ברגעים כאלה, של מבוכה כתבנו את עצמנו...
ספר עשר שנים לפרישתו. פנסיה מוקדמת. בגיל 50 החליט שנמאס לו לחקור ידיעות שהגיעו מארצות אויב, כרוזים של אירגוני...
הוא זכר את פניו כמו שזוכרים רגע התנגשות. חלפו שנים, אבל הוא זכר אותן היטב. פנים מאורכות, שיער גולש...
הכול היה ארוז ומוכן לרגע שירצה לקום ולעזוב. תיק קטן ושחור בעל שני תאים. בתא הגדול היה לו ספר קריאה,...