מכונת כתיבה
מכבה את האור, מדליק את הרדיו, מוציא את המכסה, מנקה את ידיי בתמונה ישנה ומתחיל לשרטט את האותיות במכונת...
אני נושא עמי מטען של זיכרונות, כל אדם נושא עימו מטען כזה, מהו האדם אם לא תיק זיכרונות כבד אותו הוא לוקח לכל מקום.
כמו כל אחד, גם אני מבקש להשיל אותם ממני, אבל מיד יוצר לעצמי זיכרונות חדשים. אי אפשר למחוק זיכרונות, לא טובים ולא רעים. זה היופי, זה הכאב.
זיכרונות, אני וכתיבה
אני כותב את הזיכרונות שלי ואני מודע שחלק מיצירותיי הן דמיוניות וחלקן אמיתיות, רק הזיכרונות תמיד היו, תמיד יישארו.
כולנו מטען של זיכרונות, תיק גדול שלא ניתן לפרק. בכל מקום עולים זיכרונות ישנים ונוצרים חדשים, הלוואי והייתי יכול לשכוח הכל אך אז מה הייתי, מה היה נשאר ממני? שום דבר, כי כל אחד הוא בעצם רק זיכרון.
מכבה את האור, מדליק את הרדיו, מוציא את המכסה, מנקה את ידיי בתמונה ישנה ומתחיל לשרטט את האותיות במכונת...
לא שם לב לפריחות ולא לנופים דגלים לא עושים לי שום דבר אז אל תנסי לפתות אותי באמונות טפלות...
שלוש בלילה בתוך חדר קטן לא מצליח לישון הייתי פעם כאן אולי בגלגול אחר אני תמיד חוזר למצוא את...
גם עכשיו יכול לדמיין את עצמי ברכבת עם מושבים מעץ וסולם ברזל שומע אינדי באוזניים, מתבונן בנוף תמיד מתחלף...