בפאב מול הים
זוכר ים בלי אוניות ואותי יושב על החוף, ילדים רצים בלי הפסקה עוצרים ומדברי איתי, לא הבנתי שום מילה...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
זוכר ים בלי אוניות ואותי יושב על החוף, ילדים רצים בלי הפסקה עוצרים ומדברי איתי, לא הבנתי שום מילה...
אנחנו מנסים לא לעצור בכל מקום לא להניח את הידיים במין תחושה של שלווה מלאה חרדה לפעמים אנחנו מביטים...
אימא, לאן נעלמו כל הגיבורים ההם הסרטים פעם נגמרו בהפי אנד היום, אנחנו נשארים לבד בחדר הקטן פותחים ספר...
יוצא לדרך עם מזוודה מלאה בשירים הרדיו מנגן מוזיקה צלולה בזמן שאתה חוצה את העיר השארת מאחוריך ארון...
האם אתה זוכר כשהייתה מבוגר איך פסעת בדרך תלולה אל דלתות נסתרות ועכשיו אתה פתאום ילד מחפש יד...
מה עוטף אותך השמש מתנפצת על הזכוכית בעיר המוסכים אין אנשים, יש רק עובדים ואוטובוס אחד חוצה אותה ...