כמה רציניים אנחנו?
לפני מספר שבועות, פורסמה בעיתון הארץ כתבה מאוד גדולה על קשר בין הורים לילדים בימינו. מהות הכתבה עסקה בשאלה,...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
לפני מספר שבועות, פורסמה בעיתון הארץ כתבה מאוד גדולה על קשר בין הורים לילדים בימינו. מהות הכתבה עסקה בשאלה,...
כשהיה לנו משעמם התחלנו לדמיין את עצמנו חיים חשבונות לשלם, אנשים להכיר אינספור שלטים בדרך כשהיה לנו טוב...
זוכר ים בלי אוניות ואותי יושב על החוף, ילדים רצים בלי הפסקה עוצרים ומדברי איתי, לא הבנתי שום מילה...
אנחנו מנסים לא לעצור בכל מקום לא להניח את הידיים במין תחושה של שלווה מלאה חרדה לפעמים אנחנו מביטים...
אימא, לאן נעלמו כל הגיבורים ההם הסרטים פעם נגמרו בהפי אנד היום, אנחנו נשארים לבד בחדר הקטן פותחים ספר...
יוצא לדרך עם מזוודה מלאה בשירים הרדיו מנגן מוזיקה צלולה בזמן שאתה חוצה את העיר השארת מאחוריך ארון...
האם אתה זוכר כשהייתה מבוגר איך פסעת בדרך תלולה אל דלתות נסתרות ועכשיו אתה פתאום ילד מחפש יד...