מתאבדים בשקט
אנחנו מתאבדים בשקט כשהחיים לצידנו לא נוגעים לא פוסקים מתאבדים בשקט וההורים מביטים בנו הם התאבדו פעם ולא...
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
אנחנו מתאבדים בשקט כשהחיים לצידנו לא נוגעים לא פוסקים מתאבדים בשקט וההורים מביטים בנו הם התאבדו פעם ולא...
בסוף יהיה כאן טוב אחרי שכל ההזדמנויות ייאבדו לא תהיה עוד ברירה נצטרך לצאת ולקחת את זה כמו שזה...
ושנינו נשענים מול ים על גדר קטנה שמישהו תלה עליה שלט למכירה את לא אומרת מילה אני לא שואל...
כל יום אני מחשב מה שמעת ממני, מה נשאר אני אסגור את הדלת בסוף היום ואת תלכי לים ...
את אוהבת אותי זר כותב על הנייר את המילים שלך פורט למטבעות את השתיקות ולעצמי, מפרק את הזמן לרסיסים...
כשכל זה ייגמר נלך אל הים נעמוד על החוף ונביט על המגדלור שמאיר את המים אם יהיה לנו סיכוי...
אין כאן אהבת חינם הזמן שחלף לא ברא שום דבר שאנחנו לא מסוגלים להרוג תביטי אל הים הסירות...
כשרצינו להרגיש טוב עצרנו באמצע השביל של הטיילת הבטנו על השמיים, לא חיפשנו כוכבים משלנו מסביב עברו רוכבים הם...
זה לא הגיהינום כאן אל תבקשי שמשהו כאן יקפא בשביל שתוכלי להתחרט על כל חטאייך אפשר לשבת מול...