ובלילה ההוא
ובלילה ההוא כשהלכנו ברחובות העיר כולם הלכו לישון מפחד או תקווה רק אנחנו התכסינו געגועים לדברים שאינם העלינו זיכרונות...
זיכרון ראשון, ימי שבת, יושב צמוד לטרנזיטור מאזין לשירים ושערים. זיכרון שני, כל יום לקראת השעה שמונה בבוקר , אחת וחצי בצהריים וברבע לשבע בערב פינות ספורט ברשת ב'. זיכרון שלישי, ימי שבת בבוקר תוכניות בידור ישראליות. זיכרון רביעי, מצעדים שבועיים ושנתיים.
זיכרון חמישי, מחכה שהשידור של ההופעה יתחיל. זיכרון שישי, מאזין לרדיו לאורך כל הנסיעה.
כל כך הרבה זיכרונות יש לרדיו מהילדות והלאה, לעיתים נדמה לי שאנחנו הדור האחרון שעוד נהנה ממנו, ואולי הרדיו בכל זאת ינגן לנצח.
הרדיו ואני היום
היום אני כבר לא מסוגל להקשיב לרדיו, יותר מדי דיבורים, יותר מדי פרסומות, פחות מדי מוזיקה. אני אוהב לבחור את המוזיקה שלי. אז אני מכבה את הרדיו. בראש שלי הוא עדיין פועל, מנגן את מה שאני אוהב.
אני כן שומע פודקאסטים על ספורט ומוזיקה בזמני החופשי. הרדיו החדש של שנות האלפיים.
ובלילה ההוא כשהלכנו ברחובות העיר כולם הלכו לישון מפחד או תקווה רק אנחנו התכסינו געגועים לדברים שאינם העלינו זיכרונות...
בתוך הבועה שלנו אין מקום לשעון מתקתק אין מקום לרדיו מנגן רק לשניים שנעים במילים ובשתיקות בתוך הבועה...
ובדיוק כשהיה נדמה שהכל נגמר פתאום הכל התחיל מחדש ברגע אחד המוזיקה חזרה לנגן ולא יכולנו לעצור את זה...
תביטי עלי, לא יוצא מאזור הנוחות שלי מקשיב לאותה מוזיקה לא עוזב את העיר לא מחפש סיפורים חדשים תאמרי...
אנחנו מתאבדים בשקט כשהחיים לצידנו לא נוגעים לא פוסקים מתאבדים בשקט וההורים מביטים בנו הם התאבדו פעם ולא...
בואי ניכנס לרכב וניסע כל הלילה כמו הגיבורים בסרטים שאהבנו לקחת מספריית הוידיאו הישנה שליד הבית של ההורים שלך...
אם נביט מהחלון נראה הרים תלויים על נוף כמו ציפורים על תיל אך שום דבר לא עומד לנצח גם...
המסכים הפסיקו לטשטש את הפנים הרדיו כבר לא משמיע קולות עמומים עכשיו זה הזמן לצלילים נקיים עכשיו זה הזמן...