עשר שנים אחרי

פנים וידיים מוטבעות בחומר

פנים וידיים מוטבעות בחומר

 

בימים אלה, פחות או יותר, אני מציין עשר שנים למשבר שעברתי. כתבתי עליו לא מעט, שירים וכן סיפור אחד (התחיל דיכאון נגמר), התעסקתי בו לא מעט ביני לבין עצמי, וכן במקומות אחרים, כולל בטיפול פסיכולוגי ארוך.

אני יכול לעשות רשימת מכולת שתתאר עד כמה אני רחוק מהמקום בו הייתי לפני עשר שנים, אך זה מיותר, כל יום אני רואה ומבין עד כמה ארוך המרחק. אלה לא רק הדברים הגדולים, אלה בעיקר הדברים הקטנים, ולעיתים זה בכלל אותם דברים שאינם מוחשיים, דברים שאי אפשר לגעת בהם פיזית אלא יותר תחושתיים, מנטליים, דברים שאני חושב בראש ומובילים אותי לעשות מעשה, לא להימנע ולא להסתגר.

עשר שנים זה המון זמן, אך יש כאלה שעבורם זה מרחק מאוד צר, יש כאלה שיכולים לעבור את השנים מבלי להרגיש שהם עשו דבר. יש כאלה שמעבירים יום ועוד יום, כאילו מדובר ביומן קריאה שצריך כל יום להסיר ממנו דף. לכן זה חשוב לציין את התקופה, את היום, להביט אחורה ולהיזכר מה היתה נקודת ההתחלה.

הייתי יכול לספק כאן אינספור חוכמות קטנות, אך זו לא עוגיית מזל ובטח לא ספר "איך מתגברים על משבר וחיים נכון", זו בסך הכל נקודת ציון, עשר שנים, מכאן והלאה, פשוט ממשיכים.

Please follow and like us: