חיות
שעון עצר
יצר ההרס הפך אותנו לשיכורים מפוכחים
רק מי שראה את עובי הדם על הגוף היבש
יכול להבין את מיקומה של המלחמה בהרס האדם
דנו אותנו לחיים קצרים ולתקווה ארוכה
שבט ללא רועה
חיות אוכלי אדם בשדה הקטל
מי שיצא משם , היה רק כלב בלי נשמה
לאן נלך עכשיו?
הכיבוש השחית בנו את התודעה הקיומית שסביבנו
לא היינו עוד הורים וילדים
ומי אשם?
החייל שמחזיק רובה או הפקיד שמנפק צווים
החיה שבנו גבתה את המחיר
על שנים קשות, גלות קיומית
כמו גלגל, פעם אשמים ופעם שופטים
היינו השוטים בשדות הצייד של המלחמה
יצר ההרס מול יצר הקיום, החלום, הרעב וההתגשמות
אין גאולה, אין בשורה, אין גניבה לשם מצווה
העני יישאר עני, והחייל ירה על כל אויב
בלי הבדל דת, גזע, מין או שטר
מי צודק ומי אשם, השופט או הזמן
אנחנו כבר לא יכולים להיות שופטים
האובייקטיביות שלנו נלקחה בשבי , לצידה של המלחמה
אולי היא לא שלנו, אולי היא לא אמיתית
אנחנו חיות אוכלי אדם, כיסינו את ביתנו בעצים שלא ניפגע
את העצים כיסינו וילונות שלא יראו אותנו
את חיינו הפכנו לשמורת טבע ושמנו שלט, הכניסה אסורה
כמה אנחנו מסוגלים להרוג בשר חי שינוע מול עינינו
שוטי הקרב אל חצרות החיים שועטים, סכיני הזמן כבר לקחו אותנו בחשבון
עוד חמישים שנה קדימה
המלחמה לא תיגמר, העור שעל גופנו לא ילבין,
בשרנו לא יחדל להיות מכונת זמן של כאב אנושי
חיילים נשארים לעד חיילים
