מתקפלים ודועכים
מורידים את הצלחות והכוסות מהשולחן מניחים בכיור, אחד ליד השני מחר בבוקר נשטוף הכל מכבים את האור ונכנסים למיטה...
לא מעט מהשירים שאני כותב הם על בית, מה שהיה ומה שאני חולם שיהיה, על הבית שלנו, זה שאנחנו בונים כל יום וזה שאנחנו יום אחד עוד נזכה לבנות ולגור בו. אומרים שבית זה כל מקום בו אנחנו נמצאים. לא יודע אם זה נכון, הבית בשבילי הוא המקום בו אני נמצא איתך, על הספה, כששנינו מדברים ושותקים, צוחקים ונענשים. אין לי מקום אחר בשבילך, אין לי בית אחר עבורך. יום אחד אנחנו נבנה אותו, יום אחד יהיה לנו בית כמו שתמיד חלמנו עליו.
מורידים את הצלחות והכוסות מהשולחן מניחים בכיור, אחד ליד השני מחר בבוקר נשטוף הכל מכבים את האור ונכנסים למיטה...
גם אם אאבד את מאור עיניי בדמיוני תמיד אראה את מראה פנייך גם אם לא אשמע דבר יותר בראשי...
אמרת שזה לא קל להתאהב בך אז זזתי לצד הבטתי בך כמו שמביטים בכרזה שמתנפנפת ברוח עכשיו המילים...
נופים מתחלפים, מבטים קבועים נסיעות ארוכות, זמנים מתקצרים זה לא כאן, זה לא שם והמוזיקה ברקע מתנגנת מעצמה ...
אחרי עשרים שנה , לא סופר יותר את הזמן מביט על ספסלים , על פינות חבויות לא מצאתי אותנו,...
כל הלילה הקשבנו למריאן פיית'פול דמיינו את עצמנו עוברים מתחת לגשר נעלמים בצללים כשעל הקירות כתובות ישנות, דהויות ...
תראי אותנו, בונים לנו בית עם פטישים, מסמרים ודבק יהיו לנו חדרים ומרפסת אבנים להניח עליהם את הספר ...