ים
זיכרון ראשון, ילדות, כל שבת נסענו לבת ים אל חוף הסלע, נשארנו עד הצהריים. עם הזמן, במקום כל שבוע, היינו נוסעים כל שבועיים ובמקום חוף הסלע היינו נוסעים לחוף ירושלים בתל אביב.
זיכרון שני, ילדות, אילת, פעמיים בשנה, פסח וחופש גדול, ירדנו אל החוף מהבוקר עד הצהריים, משחקים מטקות, שוחים עד הרפסודות, אוכלים ארטיקים.
זיכרון שלישי, בתיכון ובצבא הלכתי לים, לא הייתי נכנס למים אלא רק יושב על החוף ומסתכל על המים. לא יודע מה חשבתי שיקרה, רק זוכר את עצמי מביט על הקצה של הים ותוהה, אם אחריו יש באמת עוד ים או שזה הסוף. אני חושב שהיום אני יודע את התשובה.
יש עוד הרבה זיכרונות, זה ים. אז אני כותב עליו, על הסירות שמפליגות, מזח, חוף, ואיך הוא נראה אינסופי. אני אוהב לכתוב על הים יותר מאשר ללכת אליו.
רכבת התקוות והחלומות
בואי נעלה על רכבת התקוות והחלומות בואי נחצה את הג'ונגל בדרך לבית שלנו זוהי הרכבת שלוקחת את כל החוטאים...
פירות ומשחקים
זה רק עוד רגע שאני מתחרט, רק עוד רגע שאני מתייאש ושוב הוא חולף אולי את גורמת לי להישאר...
פגישה בבנגקוק
הוא זכר את פניו כמו שזוכרים רגע התנגשות. חלפו שנים, אבל הוא זכר אותן היטב. פנים מאורכות, שיער גולש...
עם הפנים אל הים
את חייבת לעשות את זה, בשבילי, את חייבת. עומר עמד עם הפנים אל הים ועם הגב אליה, ידו גלשה...
בין התשובות
כשראיתי שכבר מאוחר, אז קמתי והלכתי ורק את עוד נשארת, עד מתי תישארי? כן, אף פעם לא תדעי כמה...