בושה של גברים
לא הצלחתי לכפתר את החולצה בצורה נכונה את הבטת בי לא ידעתי אם זה מבט של רחמים או בושה...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
לא הצלחתי לכפתר את החולצה בצורה נכונה את הבטת בי לא ידעתי אם זה מבט של רחמים או בושה...
ואנחנו מבשילים לאט לאט עם כל תנועה מבשילים אל תוך המחנק מתגברים על זמן חולף זיקנה קופצת עלינו...
את סוגרת את התריסים והולכת לישון אני ממשיך להסתכל על המשחק לא פולט קללה, לא אומר שום מילה מדמיין...
אתה חוזר הביתה אל האורות שדולקים במסדרון הכניסה שולחן כתיבה נקי ומסודר ותמונה של נוף רחוק, לא בלתי מוכר,...
אתמול בלילה שוב חלמתי את אותו חלום שוב הייתי ילד, שוב לא היתה יציאה באתי כמו מנצח וחזרתי מובס...
הנה אתה מוריד את המים עומד מול החלון במרפסת ומתבונן בילדים שרצים על המגרש שום עץ לא יצמח פתאום...
שוב אנחנו מספרים את אותם סיפורים חוזרים עליהם שוב ושוב כמו ההורים לא זוכרים שמות, לא זוכרים פנים זה...