וינסטון
זורק את וינסטון ומוחק עשרים שנה מביט דרך החלון על הרחבה היא נראית לי אפורה ודהויה לחשוב שמהיום...
אף פעם לא אהבתי להיות ילד, גם כשהייתי ילד. תמיד רציתי להיות מבוגר. כשהכרתי את אישתי, הבנתי מה הפסדתי. אז מדי פעם אני חוזר לרגע הזה, חוזר לשלב בו אני ילד, בגוף של מבוגר עם תבונות של אדם שרואה את עצמו זקן.
יש משהו מהפנט בילדים, הבעיה היא שבחלקם יש משהו מפחיד, תמימות דו כיוונית, תפיסה חסרת אחריות של המציאות. תמיד היה לי קשה עם זה.
איזה ילד הייתי
לא הייתי מטפס על עצים והייתי מפחד לעלות על גגות גבוהים. אהבתי להיות ברחוב ולשחק, רכבתי על אופניים בלי פחד. לא היו לנו מחשבים, ולא טלוויזיה רב ערוצית. רק כדורגל ומוזיקה.
זורק את וינסטון ומוחק עשרים שנה מביט דרך החלון על הרחבה היא נראית לי אפורה ודהויה לחשוב שמהיום...
חרב הבדידות נגמרת בחיוך מגוחך לא מצליח לבכות כבר זמן רב מביט עלייך ואז אני לא מצליח גם לפענח...
לפעמים אנחנו רוצחים אחד את השנייה יש לנו סכינים, יש לנו מסיכות אבל אין לנו נהר לשטוף את הידיים...
שומר הגן לא יכול לראות איך הפרחים עוברים לדום בלילה על הקיר בכניסה לבית כתוב בשחור או בלן, אולי...
שמיים אפורים, מתחתיהם כבישים סדוקים, קולות צרודים, שש שנים מתהלכים בתוך ענן בלי מלאכים, שש שנים של פיגוע. בקצב...
יושב על ספסל בכיכר, אולי מדמיין, אולי אני תייר רואה אותך חולפת עם סיגריה בפה ותיק יד קטן אני...
יום אחד אתה תבין זה לא באמת משנה מי אתה עכשיו ומי תהיה כשכל זה ייגמר היא תביט...
הם לא חיפשו אהבה. אהבה חיכתה להם בבית, זה מה שהם רצו להאמין. הוא נשוי עשר שנים, יש לו...
נערת כפר פשוטה היתה. עיניה ירוקות, שערה שחור, עור גופה חום, רגליה מחוספסות מהליכה יחפה , כל אלה ידעו...