שני חלקים של זרות
חייל צעצוע
חלק ראשון
לא יודע על מה אני צריך לוותר עכשיו
על האושר שאיננו, על הזמן שנעצר
אולי על החלומות שעשויים קטיפה
לא יודע
בשבילים בהם הלכתי, אין שום תמרור
רק אור של פנס שבור, צבע ישן
מסגרת קרה של מציאות עייפה
וכל אדם נראה יותר זר
אותם אני לא זוכר, רק פנים
בלי שום רקע, רק עיניים
בלי שום צבע, אנשים זרים
מכונת כתיבה ישנה,
מכונית זרה, אני מחפש בעיר
אותה עיר שעזבתי, באותו מקום
ממנו באתי, עיר געגועים
על החומה עדיין תלויים תמונות המתבצרים
אלה שנתנו את חייהם למותם
וחור ישן ממנו נכנסו האויבים
לא יודע אם זה הלם קרב
מלחמה ארורה שהטילה את כולם
על אבני הסתיו, ככה זה
בעיר געגועים
אני שוב פותח חלון
מחכה
אולי זה אני שמביט משם
הילד שאין לו מקום לחזור אליו
לא מכיר את הילד הזה
קצת שמן, קצץ עייף, לא נוח
חיכיתי שאבא שלו יחזור
אולי הוא יפתח לי את הדלת
אולי הוא יאמר לי מה לא קיים יותר
אולי הוא יגיד לי מה לא בסדר
לא יודע על מנ אני צריך לוותר
על מה שסמוי, על מה שנגלה לי
על מה?
חלק שני
לא מנסה לשמור על הכללים
רק מתכסה עם כל הדמעות שהשאירו האויבים
בתוך חומרה עדיין סגורים השערים
רק אני לא יודע אם זה בכלל אפשרי
מתחקה אחרי כל צעד שעושים השוטים
אולי אני ביניהם, אולי זה הילד
שראיתי את אביו אבל היכן אימו
בלי הרבה שאלות, אני לא יודע מי אמור לומר לי
מי צודק ומי הוא האיש שיודע
לאן הלכו הזרים שהיו בעיר הגעגועים
קיר ישן, אבן רטובה , צל ואני
כותב מכתב על כל מה שרציתי, על כל המהומה
זה אני, זה עכשיו
ומי היו אלו ששמחו? אולי הטובים
אולי אחיי שלא ראיתי מעולם
הלם הזמן נושא עימו צעצוע ישן
מילדות רקובה מלאה כתוביות לבן שנושא עימו צבעים חדשים
לא זוכר את ילדותי, אולי הייתי
במוסד סגור תחת שלטון התרופות
תחת עיניי האחיות שרצו בי
ואלה שרצו במותי ,
תיתן להם, חייל?
הייתה אויב מטופש, אולי אתה האבא של הילד אותו אני מחפש
יש לו עיניים עצובות, ידיים יבשות
פנים שעדיין לא יצאו מתוך אימו
כאלה לא הכרתי רק אנשים זרים
רק אנשים זרים
