זיפים לבנים
זיפים לבנים בזקן , יד מחוספסת למגע את נוגעת בי ברוך הקושי יגיע בהמשך כשנצטרך לעמוד מול המראה...
אני נושא עמי מטען של זיכרונות, כל אדם נושא עימו מטען כזה, מהו האדם אם לא תיק זיכרונות כבד אותו הוא לוקח לכל מקום.
כמו כל אחד, גם אני מבקש להשיל אותם ממני, אבל מיד יוצר לעצמי זיכרונות חדשים. אי אפשר למחוק זיכרונות, לא טובים ולא רעים. זה היופי, זה הכאב.
זיכרונות, אני וכתיבה
אני כותב את הזיכרונות שלי ואני מודע שחלק מיצירותיי הן דמיוניות וחלקן אמיתיות, רק הזיכרונות תמיד היו, תמיד יישארו.
כולנו מטען של זיכרונות, תיק גדול שלא ניתן לפרק. בכל מקום עולים זיכרונות ישנים ונוצרים חדשים, הלוואי והייתי יכול לשכוח הכל אך אז מה הייתי, מה היה נשאר ממני? שום דבר, כי כל אחד הוא בעצם רק זיכרון.
זיפים לבנים בזקן , יד מחוספסת למגע את נוגעת בי ברוך הקושי יגיע בהמשך כשנצטרך לעמוד מול המראה...
אנחנו סופרים את הימים כמו מבקשים לדעת כמה כבר הפסדנו לעולם לא ניסע מקצה לקצה לעולם לא נשתכר לילה...
בלילה כשנכנסנו למיטה אחרי ששתינו קצת בלי הפסקה פתאום ראית אותי בוכה גוף גדול מתפרק לרסיסים, לא היה בו...
בואי נישאר לשכב במיטה ניתן לזמן לטפטף כאילו הכל מובן מאליו לא נביט מבעד לחלון לא נאזין לקולות שמגיעים...
התמונות מונחות על השולחן את מסתכלת עליהן באיטיות מופגנת מנסה לזהות אותנו, אולי שם היינו מי שאנחנו שם אנחנו...
והנה התקצר לו הזמן שוב שנינו נפגשים בנקודת המפגש היומית נאחזים בכל פרט כמו בלעדיהם אין לנו קיום ...
את מסדרת את המיטה לקראת שינה אני מביט מהמרפסת על ילדים שרוקדים בלי צלילים בגינה תמונות שכאלה מיד מעלות זיכרונות...