עשרים וחמש שנה
מאחורי כל עור ישנם פנים, שבר שלד עצמות ורחמים 25 שנה של מלחמה אבנים מעל פסגת ההרים, מתחת למצוקים...
בדידות. יש מי שטוען שזה מצב או תחושה חולפת. לא, זו מחלה. זו מחלה שטבועה עמוק בפנים ולא ניתן להירפא ממנה גם ברגעים הכי טובים של החיים.
במקומות הכי עמוסים מרגישים את הבדידות. לא לחינם אנשים משתגעים בעיר הגדולה. לא לחינם אומרים שדווקא עם אנשים מרגישים לבד. הידיעה שאתה לבד, לא משנה מתי ואיך, הידיעה שלעולם לא תהיה חלק מכל זה, לא תרגיש שאתה מסוגל , לא תאמין שאתה רוצה.
מה זו בדידות?
זו מחלה. אני מכיר אותה. אני חולה בה. לעיתים אני רוצה לחשוב שנרפאתי אבל אז היא חוזרת , מבקשת לשמור על מקומה.
היום, יש תקופות שאני מרגיש שהבראתי מהמחלה הזאת, ויש ימים שאני אומר לעצמי, שזו רק הצגה, תפארה, אני לא באמת הבראתי, המצב השתנה.
בדידות היא התמכרות, יש מי שיוצא ממנה ויש מי שלא יכול ולא יודע איך יוצאים ממנה אז גם כשהוא עם אנשים, הוא בודד. תמיד בודד.
מאחורי כל עור ישנם פנים, שבר שלד עצמות ורחמים 25 שנה של מלחמה אבנים מעל פסגת ההרים, מתחת למצוקים...
תראי, איך המאפרה מתמלאת בדלי סיגריות וממתקים את יכולה לצחוק אם זה יעשה לך טוב אני אלחש לך עוד...
לא מאמין לעצמי האמת היא שקר מבחינתי הסיפור מתחיל בגיבור שמבקש לכבוש את גבולות מדינתו הסיפור נגמר בבית...
בסוף הרי תנצחי אותי בדרכך כל כך הרבה געגועים זה פחד שלא מתכלה אני מביט מהחלון משאיות כבדות...
תביט איך הרוח לא מצליחה לנקות את האבק שעל גופנו אני לא יכול להביט בך, הפנים מול השמש החזקה...
ילד קטן צריך את אימא שלו אני כבר מתבלבל ולא זוכר, אם זה היה כאן או שזה היה שונה...