המעיל האדום
עוד מעט תשימי על עצמך את המעיל האדום תעמדי מול המראה ותסדרי את השיער אני אביט בך מהצד אנסה...
אני נושא עמי מטען של זיכרונות, כל אדם נושא עימו מטען כזה, מהו האדם אם לא תיק זיכרונות כבד אותו הוא לוקח לכל מקום.
כמו כל אחד, גם אני מבקש להשיל אותם ממני, אבל מיד יוצר לעצמי זיכרונות חדשים. אי אפשר למחוק זיכרונות, לא טובים ולא רעים. זה היופי, זה הכאב.
זיכרונות, אני וכתיבה
אני כותב את הזיכרונות שלי ואני מודע שחלק מיצירותיי הן דמיוניות וחלקן אמיתיות, רק הזיכרונות תמיד היו, תמיד יישארו.
כולנו מטען של זיכרונות, תיק גדול שלא ניתן לפרק. בכל מקום עולים זיכרונות ישנים ונוצרים חדשים, הלוואי והייתי יכול לשכוח הכל אך אז מה הייתי, מה היה נשאר ממני? שום דבר, כי כל אחד הוא בעצם רק זיכרון.
עוד מעט תשימי על עצמך את המעיל האדום תעמדי מול המראה ותסדרי את השיער אני אביט בך מהצד אנסה...
איך אני נראה בשירים הישנים הם כתובים בשפה שאני לא מצליח להבין יש שם דמות שמחפשת מקום ובסוף היא...
השארתי את התמונות הישנות מאחוריי גם את המילים שכתבתי, שכחתי כבר לא עוצם יותר את עייניי מביט בך דרך...
נוסע אל עיר ילדותי מה לקחתי ומה נשאר הכביש קצר מדי לא מסוגל להכיל את כל הזיכרונות שצפים באקראיות...
הנה אתה מוריד את המים עומד מול החלון במרפסת ומתבונן בילדים שרצים על המגרש שום עץ לא יצמח פתאום...
שוב אנחנו מספרים את אותם סיפורים חוזרים עליהם שוב ושוב כמו ההורים לא זוכרים שמות, לא זוכרים פנים זה...
ואם נעצור עכשיו נדע לאן לחזור? כל הדלתות נטרקו מאחורינו אף אחד לא משמיע קול האורות נכבו בלי...
אתה מביט עלי במבט לא ברור לא מכיר את האיש הזה שמתבונן בתמונות אנחנו משכתבים את ההיסטוריה שלנו בשביל...