הזמרים שהשפיעו עלי
בובה של ברוס ספרינגסטין
החלטתי לפתוח בכתיבה ופרסום של סט מאמרים, בהם אציג את מקורות ההשראה שלי בתחומים שאני מאוד אוהב. מוזיקה, ספורט, קולנוע, סרטים. המטרה היא להציג דברים שאני אוהב, לכבד אותם, ולעזור לכם להכיר אותי טוב יותר
הרשימה הראשונה תעסוקה במוזיקאים שאני אוהב את היצירות שלהם ונהנה לעקוב אחריהם, מאז ומתמיד. על כל אחד מהם אנסה לכתוב בקצרה.
לא במקרה המאמר הראשון יעסוק בהשפעות מוזיקליות. זו האהבה הגדולה שלי (לצד ספורט) מאז שהייתי ילד קטן, אני מאזין למוזיקה, אוסף אלבומים (קלטות, דיסקים, תקליטים), יוצר פלייליסטים, הולך להופעות, רואה סרטים וקורא ספרים על מוזיקה. ההשפעה של מוזיקה על חיי בכלל ועל הכתיבה בפרט, היא עצומה. היא מלווה אותי בבית, ברכב, בריצה, בכל מקום.
באופן טבעי עם השנים ההשפעות השתנו, תהליך אבולוציוני טבעי שעוברים עם הגיל. עם השנים נחשפים לדברים חדשים, סגנונות ואמנים, מגלים דברים שלא היו מוכרים קודם לכן, אמנים חדשים עולים על הרדאר, אמנים אחרים יורדים מהרשימות. אין דבר יותר טוב ומרגש, מאשר הרגע בו מגלים אמן או אלבום מסוים וחשים תחושה של התרגשות בכל הגוף כששומעים אותם בפעם הראשונה, לא סתם חובבי מוזיקה מקנאים הרבה פעמים בחבר'ה צעירים, שזה עתה שמעו בפעם הראשונה אלבום מסוים. התחושה הזאת, הראשונית, איננה דומה לדבר, ואי אפשר להחליף אותה.
11 המוזיקאים האהובים עלי
ברוס ספרינגסטין – במקור שמעתי את ברוס בפעם הראשונה בגיל 5-6 אצל בת דודה שלי, אך לא הכרתי אותו ולא ידעתי מיהו. בתיכון התחלתי להתעמק באלבומים שלו, נברסקה היה האלבום הראשון, לא לקח הרבה זמן עד שהוא הפך להיות האמן האהוב עלי ביותר. הכתיבה, ההגשה, הנוכחות, לכל סיטואציה אפשר למצוא את השיר המתאים. עד היום נכחתי בארבע הופעות שלו, וכל אחת זכורה לי היטב.
עמיר לב – הפעם הראשונה שנחשפתי למוזיקה של עמיר היה באלבום הראשון (למעשה השני) שלו, כשבתוכנית זהו זה ניגנו שיר שלו. מכאן והלאה עקבתי אחרי הקריירה שלו. בעיניי הוא הכותב הכי טוב בעברית. המינימליזם, היכולת לתאר סיטואציות פשוטות, אפשר לעצום את העיניים ולראות אותן מתרחשות. מדויק, ברור ונכון
ברי סחרוף – זו כנראה האהבה הכי קדומה שיש. עוד מהימים עם פורטיס, דרך האלבום סולו הראשון ועד היום. מאות הופעות, לבד, ביחד, אקוסטי או עם להקה. משלב את כל מה שטוב בטקסטים ובצליל, בעיניי הוא איש רנסנס אמיתי, יכול לנגן ולשיר כל סגנון, כל שפה, ועושה את זה נפלא.
אהוד בנאי – כתבתי כאן פעם, שאם היה אפשר, הייתי רוצה שאהוד בנאי יהיה הצ'יף של העם. הטקסטים שלו מיוחדים, מדויקים, מספרים סיפור ומתארים את המציאות בצורה יפה. הנוכחות שלו על הבמה והדיבור שלו, זה כל מה שצריך בשביל להרגיש טוב.
גבריאל בלחסן – עבורי יש לו מקום מיוחד. אלבומו "עתיד" הוא אחד האלבומים שהשפיעו עלי הכי הרבה, לא רק בכתיבה אלא גם בחיים. הוא לימד אותי בלי לדעת, שאפשר לכתוב על דברים אישיים, בלי לפחד, בלי להתבייש, מותר וצריך לספר. הוא עשה את זה ישיר וברור, חד וחלק, בלי להסתיר דבר.
לאונרד כהן – אל לאונרד נחשפתי בתיכון ומיד הוא הפך להיות אחד האמנים האהובים עלי. הטקסטים, ההגשה, הנוכחות שלו. הקול שלו הוא הדבר הכי יפה שקיים. לפעמים אני מדמיין מה היה קורה אם העולם שלנו היה נשמע כמו הקול של לאונרד. זה היה יכול להיות נפלא. לשמחתי יצא לי לצפות בו ב-2009 בפריז, זו היתה אחת החוויות הכי טובות של חיי.
דיוויד בואי – גם אל בואי הגעתי בזמן התיכון, יחסית במקרה ומאז לא יכולתי להפסיק. כמו ברי, גם בואי הוא איש רנסנס אמיתי, מסוגל להתאים את עצמו לכל סגנון ובצורה מושלמת. הפספוס הכי גדול שלי שהחמצתי הזדמנות לראות אותו בלייב.
פרל ג'אם – מגיל 12-13 ועד היום. הפשטות, הגיטרות, הקול של אדי (שגם קריירת הסולו שלו מאוד אהובה עלי). היה לי חלום במשך שנים רבות לצפות בהם, לשמחתי יצא לי ב-2018 להגשים אותו, ב-2020 הייתי אמור לצפות בהם שוב, לצערי הקורונה מנעה את זה. לא משנה מה, תמיד תהיה לי הפעם הראשונה שהאזנתי להם והרגשתי שזה הדבר האמיתי.
אלג'יר – אחד המקרים הזכורים לי, בהם האזנתי ללהקה בפעם ראשונה והרגשתי כאילו אני שומע משהו אחר, חדש, יוצא דופן. הוציאו רק שני אלבומים אבל כל אחד מהם הוא עולם גדול ושלם, יצירות מופת. אני גם מאוד אוהב את קריירת הסולו של אביב גדג', הסולן, וכל הופעה שלו זה טקס דתי בהתגלמותו.
סמיתס – נחשפתי להם בשלב מאוחר, באוניברסיטה, ומאז כל בוקר הייתי מאזין להם. שיר אחד אפילו נכתב בהשראתם. המוזיקה הבריטית של שנות השמונים והתשעים מאוד אהובה עלי, הסמיתס אהובים יותר מכולם.
דודו טסה – כל יצירה שלו מעניינת, ייחודית, הטקסטים, גם הפשוטים שבהם, מיוחדים, שונים. אני מאוד אוהב את זה שהוא לא כותב פשוט, סטנדרטי, הוא עושה עיקופים, זה דורש מחשבה וזה טוב. לא חייבים להגיש את המילים בכפית.
