עשרים וחמש שנה
מאחורי כל עור ישנם פנים, שבר שלד עצמות ורחמים 25 שנה של מלחמה אבנים מעל פסגת ההרים, מתחת למצוקים...
שם הכל התחיל, זה לא היה קל, אבל משם זה המשיך, ותמיד חוזרים אליה, תמיד יש לאן. אל הצעצועים הישנים, הגינה בין הבניינים הנמוכים, המגרש הישן, הבית הקטן, הנסיעות והחלומות. הכל מתחבר מעת לעת לשיר או יצירה אחרת.
אני כותב על ילדות, מנקודת מבט של מבוגר שמסתכל עליה כנקודת התחלה , לפעמים כנקודת סיום, לא פעם בתחושה של החמצה נצחית , חלום או אשליה, שמבקשים עדיין להתגשם אבל הם שנשארו מאחור. אני אוהב את ילדותי , למרות שלא פעם נדמה לי שהיא דחתה אותי.
איך הילדות נראית בעיני היום?
והיום, היום אני מתבונן במראה ולעיתים באישה שמולי, אני יודע שאני עדיין ילד שהתבגר מוקדם מדי ומשלים עכשיו פערים. לפעמים זה ילדותי, לפעמים זה נחמד, זו הילדות הראשונה או השנייה שלי, תלוי איך סופרים את זה.
מאחורי כל עור ישנם פנים, שבר שלד עצמות ורחמים 25 שנה של מלחמה אבנים מעל פסגת ההרים, מתחת למצוקים...
הולך על חבל דק, מחכה למים שיופיעו מתחתי כל בן אדם זקוק לתשומת לב, כמו שאש זקוקה לגפרור שידליק...
תלבש את המדים ותגיד שאתה המפקד אני הייתי צריך להיות החייל שעומד בשורה ומחכה לפקודה עכשיו אתה יכול לצאת...
את נעצרת במקום ואומרת תביט, אין אף אחד בתחנה מסיט את המבט אל הצד בשביל לא לראות יודע מה...
הרופא הצעיר ניגש ובדק סיפר לי איך אני מרגיש אחר כך הוא הלך , אתן חייכתן ביניכן נשארתי עם...
אתה לומד לחיות עם האור, לומד לראות את החושך, זה קשה אומרים לך כולם נשאר בין הצל לאור, בין...
אני אוהב את הרעש הזה אוהב להיות בצל לא יכול לברוח מזה בכל מקום, בכל חצר, אין לי מנוחה...
שוב אני חוזר על הטעויות כמו תמונות מילדות שחוזרות בלילה קר אני מתוודה אליהן, ולא יכול להבין איפה הדרך...
אנחנו יודעים איך שירים מתחילים לעולם לא נדע איך הם נגמרים המשפטים הראשונים תמיד נשמעים כמו הברקות שלא יכולנו...